בנם של חוה ושמעון. נולד ביום ט"ז בניסן תרצ"ה (19.4.1935) בקיבוץ איילת השחר שבגליל העליון. אח לאראלה, דפנה, גילה, חדווה וחנה.

דן (דני) גדל בקיבוץ איילת השחר. בשנת 1938 עברה משפחתו לקיבוץ דליה ובהמשך עברו לקיבוץ עין השופט, באזור מגידו. במשך תקופה מסוימת התחנך בפנימיות בירושלים ובפרדס חנה, ולאחר מכן עבר עם בני גילו לקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, שם המשיך את לימודיו במוסד החינוכי. מלבד הלימודים עבד בענפי החקלאות בקיבוץ והשקיע מזמנו בפעילות ספורטיבית.

אחת לחודש ראה את משפחתו, ועל כך כתב: "שריד. המרחק מהבית. המרחק מחדר ההורים החמים והטוב. הפרידה, והתשוקה לקשרים הדוקים שלעולם לא בוצעו. אין להטיל כאן אשמה על אף אחד, אבל כל זה היה חסר לנו עד מאוד".

את ילדותו ונעוריו תיאר כך: "ילדות של ילדי כפר, של בני קיבוץ ראשונים בקיבוץ צעיר וקטן... הנסיעה בעגלה לרמת השניים לראות איך החברים סוללים את הכביש, הבריחה למערת האדם הקדמון, עישון הסיגריות הגנובות מאחורי גל האבנים, הפחד מהתנים המייללים, הריצה עד כלות הנשימה לפנס האחרון במדרכה עד לבית הילדים, טיול בחיק הטבע, שירה במקהלה".

בשנת 1953 התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת "גבעתי", שאביו היה מפקדה במלחמת העצמאות. במהלך השירות עבר קורס קצינים והיה לקצין ומפקד.

בתקופת שירותו הצבאי נישא לחיה, אותה הכיר כשהיו בני שש-עשרה. כעבור זמן לא רב נולד בנם הבכור אלון.

בשנת 1957 השתחרר מצה"ל, שב לעין השופט והחל לעבוד בענף הפלחה בשדות הקיבוץ. תמיד היה מעורב בחיי החברה – אכפתי בנוגע לנעשה בקיבוץ, ביקורתי, מגיב, ממלא תפקידים בוועדות, יוצר קשר עם מבוגרים וילדים, עם חברי קיבוץ ופועלים שכירים כאחד. הצטרף לנבחרת הכדורעף ולחפירות ארכיאולוגיות בסביבה.

לדן וחיה נולד בן נוסף, חן, אך הוא נפטר בגיל חמישה חודשים בשנת 1961. אחריו נולדו עוד בת ובן – דריה ושי.

ביוני 1967 לחם דן במלחמת ששת הימים. אחריה החלה מלחמת ההתשה (1967–1970), במהלכה נקראו קצינים משוחררים להתנדב לשירות ביחידה שכונתה "הנמרים" במסגרת מערך ההגנה המרחבית, כדי לתגבר את מפקדי המעוזים מן החילות הסדירים באזור תעלת סואץ. מתוך ערך אהבת הארץ והמדינה נענה דן לקריאה והוצב בתפקיד קצין במעוז "מצמד" שבדוורסואר – שפך התעלה. כעבור כחודשיים, ביום 14.12.1969, באחת מנסיעותיו בג'יפ בגזרת התעלה, נתקל במארב של כוחות מצריים. הקצין והחייל שנסעו עימו נהרגו, והוא עצמו נפצע קשה. רסיסים וקליעים פגעו בשתי רגליו וגרמו לשבעה שברים פתוחים. על אף הפגיעה קפץ אל החול וניסה לרוץ, אך חיילים מצרים השיגוהו ולקחו אותו בשבי. "אתה הולך לטיול ארוך-ארוך", אמר לעצמו, ולא שיער עד כמה.

במשך שלוש שנים ועשרה חודשים שהה בשבי המצרי. בתחילה היה מצבו הבריאותי קשה, ולכן אושפז ועבר ניתוחים בבית החולים אל-מהדי בקהיר. בחקירות גיבש לעצמו קו הגנה שעל פיו היה זה יומו הראשון במוצב ועל כן אין ברשותו מידע רב, אך החוקרים המצרים לא האמינו לגרסתו והבינו שיש בו ערך רב עבורם. כשהביאו לחקירה כלב גדול כדי לשבור את רוחו ולהפחידו, התבונן בעיניו והפך לידידו, שכן אהב מאוד כלבים. לאחר כמה חודשי בידוד הועבר לתא עם עשרה שבויים ישראלים נוספים, ויחד הם ניהלו אורח חיים דמוקרטי בסגנון קיבוצי. ממשפחתו קיבל מכתבים, ספרים, תקליטים וחבילות מזון, ובמכתביו תיאר שהוא קורא, לומד, משחק שחמט, מתעמל ומאזין למוזיקה.

ביום 30.10.1973 שוחרר מהשבי במסגרת עסקת חילופי השבויים בתום מלחמת יום הכיפורים, ובשובו זכה לקבלת פנים נרגשת. תחילה אושפז בבית חולים להמשך הטיפול בפציעותיו, שוחרר משירות מילואים בדרגת סגן-אלוף ושב לקיבוץ עין השופט, אל חיק משפחתו. שוב התערה בחיי הקיבוץ. מחנכו מקיבוץ שריד, המשורר נתן יונתן, כתב: "הוא שב חבול בגופו, וכמדומני גם עצוב בנפשו, אבל בנה את ביתו ואת חייו בעקשנות ובלי כניעה".

דן האמין שלצד השמירה על ביטחון המדינה יש לשאוף לעשיית שלום עם שכנינו, ולכן שמח על חתימת הסכם השלום עם מצרים במרץ 1979.

משסיים לימודי עבודה סוציאלית עבד מחוץ לקיבוץ. לאחר מכן החל לעבוד בקיבוץ בבקרת איכות במפעל "אלתם" לייצור משנקים, עבודה שהסבה לו גאווה רבה.

בלט כאדם חזק ויפה, איש חברה, מעורב בסביבתו ואוהב בעלי חיים וטבע. בשעות הפנאי עסק בצילום, גידל בעלי חיים, בייחוד כלבים ותוכים, וידע ליהנות מארוחה טובה.

דן היה בעל ואב מסור ואוהב. בשנות השמונים חלתה רעייתו חיה במחלה קשה, והוא סעד אותה במסירות. בשנת 1986 נפטרה, והיא בת חמישים ואחת בלבד.

קרבה שררה בינו ובין הוריו ואחיותיו. כשאביו נפטר בשנת 1994, כתב על ארוחות השבת שחווה בבית האב שמעון ואשתו שרה: "רק עכשיו אני מתחיל לחוש כמה זה היה נהדר, עוד נושא ועוד סיפור – מאורעות השבוע שעבר, היסטוריה, טבע, ארכיאולוגיה, ציפורים, אנשים ... כל העולם התגלגל בארוחות שבת אלה". אחותו דפנה כתבה: "עם השנים נוצר בינינו קשר עמוק של הבנה".

דן זכה ליהנות משישה נכדים ונכדות, ואלה הביאו לו אור והעלו חיוך על פניו. ילדיו כתבו: "יודעים אנו שמתחת למעטה החיצוני שעטית על עצמך, הייתה בך נשמת ילד טובה ואוהבת. הרגשנו זאת לפי יחסך לִילדים ולְחיות".

לאורך השנים סבל מפציעתו, ובשנות התשעים נפגעה רגלו בתאונה עד שנאלץ לעבור כריתה. הדבר פגע קשות באיכות חייו. בתקופה זו סייעו לו מטפלים מסורים מטעם משרד הביטחון, מרדכי ואבי, ונוצר ביניהם קשר הדוק. עם הידרדרות נוספת במצבו הגופני נאלצו לכרות גם את רגלו השנייה, ומערכות גופו החלו קורסות, אך בתעצומות נפש הצליח להתאושש בכל פעם. חברות הקיבוץ כתבו: "גם הפעם חשבנו שיתאושש, כמו בפעמים הקודמות, שירווה מעט נחת מביתו שהורחב ומהמכונית החדשה, שיספיק להוציא את ספרו ולהרחיב את כלוב התוכים כדי שיוכל להאכילם בנוחיות, כפי שתכנן – אבל הפעם לא עמד לו כוחו".

דן אבידן נפטר ביום כ"ה בשבט תש"ס (1.2.2000). בן שישים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עין השופט. הותיר שני בנים ובת, נכדים ונכדות, אם וחמש אחיות.

ילדיו ספדו: "אם יש אמת בסיפורי גן עדן, גלגולי נשמות והחיים שאחרי, אזי סוף סוף אתה נח שלֵו ורוגע בחברת אהוביך – אימא וסבא שמעון, ללא מכאובי גוף ונפש ... מי ייתן ותמצא מנוחה נכונה, אבא יקר".

חברתו נורית כתבה: "לאף אחד לא הבטיחו גן של ורדים, לא לך וגם לא לי, אבל אתה קיבלת יותר מדי קוצים ומעט מדי ורדים. הגורל העמיס עליך משא כבד מנשוא. גם על הכתפיים הכי רחבות מתווסף מתישהו הגרם הנוסף שאותו הן לא יכולות לשאת עוד. לא פעם ראיתי בך מין עוף חול שנופל וקם מחדש".

תמר כתבה בשיר לזכרו: "ביום השביעי לקבורתו / אנו מתרגלים את המילים / מותו, קבורתו, זכרו. / צירופי מילים זרות מוזרות / לאדם כמוהו שהתעקש לחיות. // כשרופאיו אמרו נואש / ואמרו: 'הריאות לא עובדות, / הכליות לא מתפקדות, / ליבו התאמץ כל כך, / גופו לא יעמוד בכך'. // דן הפתיע, ופעם אחר פעם / חזר וקם. / שנה, שנה במחזוריות, / עד שהתחלנו להאמין: / שדן יחזור הביתה מכל מצב, / משבי, מניתוח, מפציעה וממחלה. / בעקשנות, כחייל למוד מלחמה. // כאשר כבר התרגלנו, / הוא שב והפתיע: / דווקא כשביתו הוכן, / וספרו כתוב, כמעט ערוך, / כאילו הוטב לו, דברים נכנסים לתלם, / הוא שב והפתיע: / כי הלך במפתיע – / ואף אחד לא היה מוכן!"

לאחר פטירת דן בשנת 2000 יצא לאור ספרו "הכול קרה פתאום כל כך", בעריכת בנו אלון ובתו דריה, המתאר את קורותיו בשבי.

דן מונצח באתר ההנצחה המקוון של קיבוץ עין השופט, שם מובאים קורות חייו, תמונות, הספדים ומכתבים.