בנם השלישי של מזל ושלמה נולד ב – 1928 בארץ ישראל, אח לעדה, זרובבל, אליהו, רפאל, אלעזר, ויהודה.

אביו עלה לארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, מהעיר עדן שבתימן, בשנת 1923 התיישב בנשר, שנבנתה כשכונת פועלים לפועלי בית החרושת .

אימו מזל לבית חכים (רופא), ילידת ארץ ישראל ממשפחה שמדורי דורות חיה בארץ ישראל ומעולם לא עזבה אותה.

יצחק למד בבית הספר לילדי עובדים ליד מפעל המלט נשר עד שנת 1942.

באישיותו היה בעל מזג טוב וחם ,עליז, ותוסס ומקובל בחברה.

הישוב הראשוני נשר שכן בסמוך לשלושה הכפרים הערבים בלאד א-שייח', חוואסה ויאג'ור. משגברו התפרעויות הערבים על הישובים היהודיים, הרגיש יצחק שאינו יכול לשבת בחיבוק ידיים, ושכשהיה כבן שבע עשרה בשנת 1945 והתגייס לפלמ"ח ושירת במחלקת תל יוסף (הליגיון),מחלקה זו הייתה ללא הכשרה מוקדמת של חייליה.

סיפר שלמה קמינקר מפקד בסיס הצ'ק פוסט בגדוד 21 בחטיבת כרמלי שהכיר אותו מילדותו "כשפגשתיו בחופשתו הראשונה קשה היה לי להכירו. דיבר בהתלהבות על החלוציות וההקרבה. בקולו הורגשה נעימת המועקה הצורבת את ליבו על היותנו עם ללא מדינה. עם השומע את אנקת אחיו המפרפרים בין חיים ומוות ואין ביכולתו לעזור להם בגלל משטר הספר הלבן. בקול נחושה הכריז: "אין דבר, עוד יבוא היום ויצעדו חיילי הפלמ"ח חמושים קל עם ועדה, ואחינו יעלו ללא הגבלה".

בשנת 1947 השתחרר מהפלמ"ח ואולם אז פרצו מאורעות הדמים, הוא התגייס לחטיבת כרמלי גדוד 21 ואת כל הקרבות לחם עם הגדוד.

הקרב האחרון בו השתתף, היה הנסיון הכושל של חטיבתו לכבוש את העיר ג'נין. לאחר בלימת הפלישה בעמק הירדן נטלו כוחותינו את היוזמה ותקפו באזור הגלבוע. לאחר שנתפסה האחיזה ברכס הגלבוע תקפה חטיבת "כרמלי", בליל 2-3 ביוני, את ג'נין וכבשה את המשלטים החולשים על העיר. הצבא העיראקי, שעבר לשומרון לאחר כישלונו בעמק הירדן, ריכז כוחותיו ותקף נגד ובלחץ התקפה זו נאלצו כוחותינו לסגת.

עם נסיגת הכוחות נשאר יצחק בשדה פתוח יחד עם חבר פצוע וחבש אותו. בינתיים הופתעו השניים על-ידי חיילים עיראקים. יצחק, שהיה בריא בגופו, נצטווה להילוות אליהם, ושוביו רצחוהו. חברו הפצוע, שנעזב על-ידי המרצחים, הצליח להימלט.

טוראי יצחק בית יעקב נפל ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948, הותיר אחריו הורים אחות ואחים.

ביום י"ז באלול תש"י (3.8.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.