בנם של שרה ואברהם. אוריאל נולד ביום כ' בסיוון תשל"ח (25.6.1978) בבת ים. הוא הילד הרביעי של הוריו, אח של אשר, דוד, דורון, רן ורחלי.

בילדותו אהבו לקרוא לאוריאל "אורי". אוריאל גדל בבית דתי מסורתי וסובלני, שרוח הציונות הדתית נשבה בו. הוא ואחיו גדלו באווירה של אהבה וקרבה, והקשר החם ביניהם נשמר גם בשנות חייהם הבוגרות.

הוריו של אוריאל סיפרו שהיה ילד שקט ורגוע. "כמעט לא הרגשנו אותו בבית. משחר ילדותו ניכר שהוא יודע להתמודד עם אתגרים, לא נרתע מהתמודדויות, שומר על קור רוח ומשתמש בחוכמתו ובפיקחותו כדי להתגבר על כל קושי מזדמן. את שיעוריו התמיד להכין לבדו, לא נזקק לעזרה או דרבון, תמיד נכון להושיט יד ולעזור בכל דבר שהתבקש."

אוריאל למד בבית הספר "אורות התורה" בבת ים עד כיתה ו במסגרת דתית פרטית. הלימודים התקיימו בכיתות בנים קטנות, לכן כל תלמיד, ובהם אוריאל, זכה למרב תשומת הלב. 

לאחר שהעתיקה משפחתו של אוריאל את מגוריה לעיר יבנה, השתנתה גם המסגרת החינוכית המוכרת לו. אוריאל ודורון אחיו, ששלוש שנים מפרידות ביניהם, נשלחו ללמוד בבית הספר התיכון "עמית" ביבנה, ובפעם הראשונה למדו עם בנות באותה כיתה. "האחים אלביס", כך כונו האחים אוריאל ודורון בחיבה בשל פאותיהם. נראה שהרסן החינוכי הקפדני הוסר מעט והאווירה הפתוחה איימה להרחיק את הבנים מאורח החיים שעל ברכיו התחנכו בבית.

דורון האח המשיך ללמוד בבית הספר "עמית", ואוריאל פקד את "ישיבת הדרום" ברחובות, הישיבה התיכונית של תנועת "בני עקיבא". הרתיע אותו הרעיון להיות רחוק מהבית ימים ארוכים, אך הוריו של אוריאל התעקשו והסבירו לו שהם עושים את הדבר הטוב ביותר עבורו. אוריאל ניאות לבחירת הוריו. למרבה השמחה היה השינוי לטובה, ולימים הודה אוריאל להוריו שהתוו את דרכו ללימודים בישיבה.

רמת הלימודים הגבוהה בישיבה דרבנה את אוריאל לשקוד על לימודיו והוא היה אחד התלמידים הבולטים בה. אוריאל שקד לא רק על לימודיו אלא גם על חיי חברה. הוא קשר קשרים חברתיים הדוקים בזמן לימודיו בישיבה, ובשעות הפנאי אהב לשחק כדורגל עם חבריו ולעסוק בפעילויות ספורט אחרות, כגון צלילה. הוא היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" ויצא עם חבריו לטיולים רבים. אהבת הארץ הייתה נר לרגליו והוא הכיר את שביליה.

 קראת סיום לימודיו זימן מנהל הישיבה אתגר לחניכיו: "כל מי שילמד עשרה דפי גמרא, יועלה ציון המגן שלו בגמרא." אוריאל נענה לאתגר ושקד לילות כימים על לימוד עשרת דפי הגמרא וצלח את המשימה הקשה. אין זה עניין של מה בכך, בישיבה למדו התלמידים דף גמרא אחד לאורך ימים.

אוריאל סיים את לימודיו בישיבה התיכונית בציונים גבוהים ועמד לפתוח דף חדש בחייו כבחור בישיבת הסדר המיועד לשירות במסלול קרבי בצה"ל. הוא נדרש ללמוד עשרים דפי גמרא בעל־פה, וכדרכו שקד אוריאל ולמד ושוב צלח את המשימה. הוא התקבל לישיבת ההסדר בקרני שומרון והרגיש שהוא צועד לקראת הגשמת ייעודו ואמונתו – לימוד תורה ושמירה על ביטחון הארץ.

אוריאל התגייס לצה"ל בשנת 1998 ושירת כלוחם בצנחנים ב"פלוגת הלחימה נגד גרילה" בפיקודו של רב־סרן איתן בלחסן, מפקדו הנערץ. עם נפילת מפקדו בקרב בלבנון פורקה הפלוגה והוא חזר לשרת בגדוד 202 כלוחם, יצא לקורס מפקדי כיתות ואף קיבל זימון לקורס קצינים. באותה תקופה הכיר אוריאל את אורטל ותכנן להינשא לה, לכן ויתר על קורס קצינים. את חלומו להיות קצין תכנן להגשים בעתיד.

אורטל שירתה בשירות לאומי ביבנה ושם נרקם סיפור אהבתם. בערבי שישי היא נהגה להגיע עם חברותיה, בנות השירות, לבית משפחת מלכה ביבנה. היא לא העלתה בדעתה ששם, בבית מארחיה ועל רקע זמירות הקידוש, היא תכיר את בעלה לעתיד, אבי ילדיה, אוריאל. בכל פעם שהתארחה בביתם היה אוריאל בתורנות בבסיס. "תמיד סיפרו לי על אוריאל, ידעתי מי הוא והייתי סקרנית לראותו."

כשפגשה אותו גילתה שאוריאל הוא כל מה שייחלה לו – לוחם מסור, תלמיד ישיבת הסדר מוערכת, בן למשפחה טובה.

אוריאל נישא לאורטל, בחירת ליבו, והם התגוררו בקרני שומרון. הם היו אז זוג צעיר, הוא בן עשרים ואחת והיא בת עשרים, נחושים לקיים חיי מהות וערך ולהקים משפחה גדולה. שם נולדו טליה, שירה, תמר, שילה־אברהם ואמונה.

אוריאל היה אב מסור ואוהב. טליה, בתו הבכורה, סיפרה: "אבא אוריאל אהב להצחיק אותנו, דאג לנו בכל מצב, לימד אותנו למבחנים בתורה ובהלכה, ועוד לפני השבת קנה לנו הרבה ממתקים לכבוד שבת. לאבא היה חשוב שנגיע לתפילת ילדים בשבת בבוקר ... בשולחן השבת היה שר שירי שבת ומתופף על השולחן. כשהיה עוצר היינו צריכים להפסיק לרקוד ולעמוד כמו פסל. לכולנו היה קורא בשמות חיבה: לאמונה – מונה, לשילה – בן, בן או רק בן אחד ואף היה שר לו 'רב קטן שלי אולי תרקוד איתי', לתמר – תמרי או ציון כי אמר שהיא דומה מאוד לסבא ציון, לשירה קרא שושון ושר לה בניגון שירה, ולי – טולה וטלטולינקה מלכה."

עם שחרורו משירות סדיר המשיך אוריאל את מסלול לימודיו בישיבת ההסדר בקרני שומרון. הוא למד ב"כולל" במסלול הסמכה לרבנות. הוא הוסמך והיה תמיד אדם מאמין וצנוע, המוכן לשמש אוזן קשבת לכל המבקש עצה דתית או אישית.

שתים עשרה שנה היה אוריאל תלמיד בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ובו־בזמן עסק בלימוד תורה ובהוראה במסגרות פורמליות ובלתי פורמליות. בשנים האלה גדלה בקיאותו בהלכות התורה והתחזקה השקפתו הרוחנית. אוריאל חינך עשרות רבות של תלמידים, והם ראו בו מורה דרך, אדם שמח, איש ישר וקשוב, המכבד את הבריות. עת נשא דברי תורה התמיד לפתוח במילים "ברשות הקהל הקדוש" משום שסבר שבכל אדם יש צלם אלוקים, לכן הוא קדוש ללא קשר למעמדו, להשקפתו או למראהו.

בקיץ 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. אוריאל ומשפחתו היו בדרך לשליחות בקהילה היהודית בדנוור מטעם "הסוכנות היהודית" ו"מכון עמיאל" (רבנים לתפוצות). אוריאל קיבל "צו 8", אך בשל היותו בשליחות מדינת ישראל שחררו מפקדו משירות ואמר: "הסתכל לאחור על חבריך, ההחלטה היא שלך." ללא היסוס החליט אוריאל להישאר בארץ ולהילחם לצד חבריו.

בעיצומה של המלחמה שהה אוריאל עם חבריו ליחידה בבית נטוש בכפר בלבנון. כוח צבא ישראלי סבר שמחבלים מסתתרים בבית הנטוש והחל לירות. הקשר עם אוריאל וחבריו אבד, לכן הם הניפו טלית דרך החלון כדי לסמן שהם כוח צה"ל. טנק ישראלי בפיקודו של בניה ריין זיהה את הטלית, חדל לירות ואף צייד את הלוחמים במזון ובמים. בהמשך הלחימה נפגע הטנק ומפקדו בניה נהרג. אוריאל ידע כי במלחמה ההיא קיבל את חייו מתנה. שם בתו של אוריאל, שנולדה לאחר ששב ממלחמת לבנון השנייה, הוא אמונה. אוריאל ורעייתו בחרו בשם הזה כי סימל עבורם את האמונה ואת הביטחון בבורא עולם ובהשגחה הפרטית שחווה אוריאל במהלך המלחמה.

ביום 25.4.2010 התגייס אוריאל לשירות בתי הסוהר ושובץ כרב בית הסוהר "אוהלי קידר". המקום לא היה זר לו שכן נהג להתנדב בימי כיפור ושימש חזן בבתי כלא. האסירים אהבו להקשיב לדרשותיו ולשיעוריו, ואוריאל הרבה לדבר על מנהיגות לאורה של תורה. קירוב הלבבות ושוויון בני האדם היו ערכים חשובים בעיניו. "אוריאל ראה בכל דבר ובכל קושי רק טוב," סיפרו חבריו לעבודה. ובני משפחתו הוסיפו: "מבחינתו גם רוצח הוא נשמה מעם ישראל."

בזמן שירותו הגשים אוריאל את חלומו להיות קצין והוא יצא לקורס הקצינים המשולב במסלול המנהלה.

אוריאל שימש קצין לא רק בשירות הארגון, אלא היה למעשה קצין בשירות אהבתו לארץ ישראל. בכל הצמתים בחייו בחר אוריאל שוב ושוב באהבת ארץ ישראל, בשמירה על אדמתה ובביטחון כדרך חיים. הוא היה מסור לאדמת המולדת, זו הייתה דרכו, זו הייתה תורתו וזו הייתה הצוואה שהשאיר לאהוביו – צוואה של קצין בשירות האהבה לארץ ולזולת: הוא היה משכין שלום בית, מקרב לבבות, מחנך ורב. הוא דילג באופן מעורר הערכה בין כל התפקידים האלה, וייחד לכל אחד מהם את מיטב זמנו ומרצו כאילו היה תפקידו היחיד והחשוב ביותר. אוריאל הפליא לעשות זאת בחוכמה ובתבונה שינק מהתורה ומהגמרא, וכך ריגש אנשים, קרובים ורחוקים, זרים ושונים ממנו.

רן, אחיו הצעיר של אוריאל, העיד שלכל אורך חייו הושפע מאוריאל, אשר היה עבורו מופת ודוגמה אישית.

מישר אוריאל נפל ביום כ"ה בכסלו, א' חנוכה, תשע"א (2.12.2010) באסון הכרמל, בשריפה הגדולה שהתלקחה בהר הכרמל.

השריפה בכרמל כילתה יער, חורש ובתי מגורים רבים בפארק הכרמל וביישובים שמסביבו. כשבעה־עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי הקיבוץ בית אורן ועשרות בתים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש. 

בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט לפנות את אסירי הכלא "דמון" ואת אסירי הכלא "הכרמל". למשימה הזו חברו קצינים, שוטרים, לוחמי האש של שירות הכבאות וההצלה, צוערים ומדריכי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר (מחזור א) – כולם יחד כדי להציל חיים. 

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים, שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג אוטובוס הצוערים, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ביום שלפני השריפה בכרמל התעוררו אוריאל ואורטל כרגיל בשעת בוקר מוקדמת. אוריאל עמד לצאת ליומו, אחז את התיק בידו ונפרד מאורטל שוב ושוב שלא כדרכו. אורטל הופתעה והרהרה בדבר. 

יום האסון החל גם הוא בשגרת בוקר. בשעה שלוש אחר הצוהריים בערך התקשר אוריאל לאורטל וסיפר שהוא וחבריו בדרכם לכרמל כדי לחלץ אסירים מהכלא "דמון". "אני לא יודע כמה זמן זה יימשך," סיפר לה. "אנחנו נחכה לך להדלקת הנר," השיבה לו אורטל, אך הוא ביקש ממנה שידליקו בלעדיו כי אינו יודע מתי ישוב.

אורטל פרשה למנוחת צוהריים, ולאחר שהתעוררה צלצל הטלפון הנייד שלה. זו הייתה רחלי, אחותו של אוריאל, והיא נשמעה מודאגת. אורטל חיפשה מידע ברשת האינטרנט וכשראתה תמונת אוטובוס שרוף ומפויח וברקע מיתמרות להבות אש אדומות, ניסתה להתקשר לאוריאל אך לא נענתה. באותם רגעים הבינה אורטל שאסון כבד נפל על ביתה ועל משפחתה.

אוריאל היה בן שלושים ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביבנה. הוא הניח אישה, חמש בנות ובן, אב ואם, ארבעה אחים ואחות. בתו אוריה נולדה זמן מה לאחר נפילתו. העצב במשפחת מלכה נמהל בשמחה, והאובדן נמזג בחיים החדשים שבאו לעולם.

לאחר נפילתו הועלה אוריאל לדרגת כלאי והוענק לו עיטור המופת על אומץ ליבו הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשו בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידו.

לאחר נפילתו נזכרה אורטל רעייתו בחלום שחלמה בשנת 2006, בימי מלחמת לבנון השנייה בהיותה בהריון חמישי עם אמונה, ובחלום ראתה עצמה יושבת שבעה על אוריאל. "זה היה מבהיל ובמשך כמה ימים פחדתי ממש." היא סיפרה שמאז חלף הזמן והחיים נמשכו כהרגלם, אולם הרגישה כי קיבלה עוד ארבע שנים במחיצתו של אוריאל.

טליה, בתו הבכורה של אוריאל, אמרה: "אני יודעת שאבא שלי גיבור, אוהב את כולם ומצחיק וכל הזמן מחייך אלינו."

סגן־גונדר אלי גבאי, סגן מפקד בית המעצר "אוהלי קידר", סיפר: "אוריאל בחוכמתו ובאישיותו ידע לשלב ספרא וסייפא. חצי שנה לפני שנפל התגייס לשירות בתי הסוהר לאחר שירות בסיירת צנחנים, אך השאיר חותם עמוק של אנושיות, חום ואהבת האדם. 'עלה בקדושה ובטהרה, עלה בסערה השמיימה כמו נדב ואביהוא עליו השלום קיבל באהבה, ספק כפיו לשמיים'."

אוריאל מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, שנבנתה ביערות הכרמל סמוך לקיבוץ בית אורן. האנדרטה נחנכה בדצמבר 2011; אוריאל מונצח גם באנדרטה שבחורשת ה־44 בהר מרון, שניטעה במאי 2011.