בן הדסה וזאב. נולד ביום ל' בכסלו תשי"ב (29.12.1951) בנס ציונה. ילד שני להורים ניצולי שואה, אח לאבנר ועמי.

משה (מוישה) גדל והתחנך בנס ציונה. בבית הספר היסודי למד ב"ממלכתי ג'" ביישוב, ובתיכון למד ב"אורט" רחובות.

בשנת 1969 התגייס לחיל הים, לשייטת 13 (למרות שלא ידע לשחות), והיה לאחד מלוחמי היחידה. בין היתר השתתף במבצע "אביב נעורים" בלבנון ב-1973.

במסגרת השירות הצבאי צלל רבות במימי הקישון. לימים הם נתגלו כמזוהמים וב-1974, מיד עם שובו ממלחמת יום הכיפורים, התפרצה אצלו מחלת הסרטן.

משה החל את דרכו המקצועית בחברת מכשירי רחובות, שלימים הפכה ל"אל-אופ". בזמן עבודתו המשיך את לימודיו וסיים תואר בהנדסת אלקטרוניקה. ב"אל-אופ" היה המהנדס הראשי שעמד בראש הצוות שעבד על פיתוח מערכת בקרת הירי המתקדמת הנמצאת בטנקי "מרכבה" של חיל השריון של צה"ל. 

משה נישא לשושנה והיה אב לאיציק, רוני ודן. המשפחה גרה בנס ציונה. למרות המגבלות בשל מחלתו הוא גילה מסירות אין סופית למשפחתו, כמו גם לעבודתו ולפיתוח המערכת, וראה בהגנה על הבנים-החיילים שליחות לאומית. 

על תרומתו למערכת בקרת הירי המיוחדת קיבל ב-1997 את הפרס לביטחון ישראל.

משה התאפיין באנושיות ובצניעות, ופעל לאורה של מערכת ערכים שיכולה לשמש דוגמה ומופת. הוא היה אדם חם ודואג לזולת, אהב מאוד ילדים, העניק תשומת לב לכל אדם, וקֶשֶר עם אנשים היה הדבר החשוב לו ביותר. חיוכו הכובש היה חלק בלתי נפרד ממנו. אחד מתחביביו היה האזנה למוזיקה, בעיקר ישראלית. כמו כן אהב לטייל ולבלות בחיק המשפחה והחברים.

לאחר שנים של מאבק הכריעה אותו המחלה.

משה (מוישה) אילן נפטר ביום ג' בשבט תשס"ג (6.1.2003). בן חמישים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בנס ציונה. הותיר אישה, שני בנים ובת, הורים ושני אחים.

על מצבתו חקקו אוהביו מילים מתוך השיר "החול יזכור" מאת נתן יונתן: "החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר / זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר / מזכרונם הוא לעולם לא ימחה". 

רעייתו שושי סיפרה: "לכל אחד היה ה'מוישה' שלו, כל אחד הרגיש שמוישה אוהב אותו הכי בעולם".

איציק בנו הבכור אמר: "אבא נתן לי אהבה לעוד הרבה מאוד שנים, גם אם הוא איננו".

חבריו הוציאו לאור ספר לזכרו. באחד ההספדים בספר נכתב: "את הערך 'חבר' במילון צריך להחליף ל'מוישה'". 

משה מונצח בבית "יד לבנים" בנס ציונה.