בתם של שולמית ויצחק. אושרת נולדה ביום י"ז בשבט תשמ"ד (21.1.1984), בבוקר יום שבת, בבית החולים "זיו" בעיר צפת. היא הילדה הבכורה של הוריה, אחות של חופית, יוחאי ורחלי.

אושרת גדלה בצפת. מקורות הפרנסה בבית הוריה לא היו רבים. יצחק אביה התקשה למצוא עבודה קבועה לאורך השנים, ושולמית אימה התקשתה אף היא למצוא עבודה קבועה בשל נכות. למרות זאת עבדו הוריה של אושרת קשה כדי לכלכל את בני המשפחה וכדי שלא יחסר להם דבר. הכסף אפוא לא תמיד היה מצוי בשפע, אך שמחה וחום שררו תמיד בבית משפחת פינטו.

בילדותה אהבה אושרת לשחק במשחקי בנים – בגולות זכוכית צבעוניות, ב"פוגים" ובמשחקי כדור. היא למדה בבית הספר היסודי "ממלכתי יסודי ג", וכבר אז זיהו מוריה את הכישרונות והיכולות הטמונים בה – את האחריות ואת המשמעת, את הקסם האישי ואת רוח הנעורים ואת אהבת החיים.

אושרת למדה בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון "עמל", זכתה בתעודת בגרות וסיימה את חוק לימודיה בהצטיינות. ההצלחה הייתה חשובה בעיני שולמית, אימה של אושרת. היא רצתה עתיד טוב לילדיה ותמיד עודדה אותם להצליח. "לא רציתי שיחזרו על הטעויות שלנו," סיפרה שולמית, "שיבינו כי בלי השכלה אין להם עתיד."

בנעוריה בלטה אושרת לא רק בהישגיה הלימודיים אלא גם ביופייה. היא הקפידה על אורח חיים ספורטיבי, התאמנה במכון כושר וחלמה להיות מורה לספורט. היא הייתה נערה מחוזרת, מוקפת חברים, הן בנים הן בנות, שובת לב ונמרצת.

לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון התגייסה אושרת לצה"ל ושירתה כמפקדת כיתה במשמר הגבול. זה היה התפקיד שפתח לפניה צוהר לעבודה בשירותי הביטחון.

לאחר שהשתחררה מהצבא חזרה אושרת לבית הוריה, ויחד החלו לרקום תוכניות בנוגע לעתידה. בעקבות שירותה הצבאי נטה ליבה של אושרת אחר שירות בכוחות הביטחון. היא התלבטה בין גיוס למשטרה ובין גיוס לשירות בתי הסוהר. לבסוף ניגשה למבדקי הקבלה לשירות בתי הסוהר, עמדה בהם בהצלחה רבה, וביום 20.6.2005 התגייסה אושרת לשירות בתי הסוהר.

לפני שהתגייסה לשירות טסה אושרת לתאילנד כדי לטייל ולאזור כוחות לקראת העתיד המבטיח. היא סיירה בנופיה היפים של תאילנד ושבה ארצה מוכנה להתחיל את דרכה בשירות בתי הסוהר.

אושרת הצטרפה לקורס הסוהרים של השירות, סיימה אותו בהצטיינות ושירתה כסוהרת ביטחון בבית הסוהר "נווה תרצה".

בבית הסוהר נחשפה אושרת למציאות אחרת משהייתה רגילה לה בעבר, אולם ברגישות רבה טיפלה באסירות, סייעה להן ככל יכולתה והפגינה תעצומות נפש. לא פעם שאלו אותה מה מקור כוחה וסובלנותה, והיא השיבה כי אין היא שופטת שום אדם כי לכל אסירה, כמו לכל אדם, סיפור חיים ייחודי.  

כעבור זמן מה ביקשה אושרת לשוחח עם המפקדת הממונה עליה וסיפרה לה על שאיפתה להתקדם ולטפס בסולם התפקידים בשירות. וכך בתום שנה וחצי מתחילת שירותה נשלחה אושרת לקורס מפקדים שאינם קצינים, ובסיומו שימשה סוהרת בצוות היחידה המבצעית של מחוז מרכז. אושרת לא קפאה על שמריה ובהמשך אף יצאה לקורס מפקדי מודיעין שאינם קצינים.  

אושרת נשאה עיניה לשלב הבא בסולם התפקידים בשירות בתי הסוהר – קורס קצינים. היא הבינה כי אין היא ברשימת היוצאים לקורס, ובעקשנות ובנחישות שלחה מכתבים ופנתה לכל הנוגעים בדבר עד שאושרה יציאתה לקורס הקצינים.

כוח הרצון העז של אושרת לא נעלם גם מעיניו של נציב שירות בתי הסוהר דאז רב־גונדר בני קניאק. כשנשאלה מה הן שאיפותיה הצביעה על כיסאו של קניאק ואמרה כי היא שואפת לטפס גבוה ככל האפשר. קניאק הביט בה בהערכה ובהשתאות והזמינה לשבת בכיסאו. "אגיע לשם בכוחות עצמי," השיבה לו אושרת.

בד בבד עם עבודתה בבית הסוהר השלימה אושרת תואר ראשון בקרימינולוגיה במכללת "ספיר". זו הייתה תקופה קשה: הלימודים האקדמיים לצד הקורס הקשה והתובעני התישו את אושרת, אך היא לא ויתרה. "חצי שנה קשה לפניי," אמרה אושרת לאימה, "אסיים את הקורס ואת התואר ואתפנה לעצמי."

אושרת לא הקדישה את כל זמנה רק לעצמה אלא גם לזולת. היא נהגה להתנדב ועסקה בפעילות למען הקהילה. ולמרות כל עיסוקיה הייתה מסירותה נתונה גם כלפי משפחתה.

אומנם עם גיוסה לשירות בתי הסוהר העתיקה אושרת את מקום מגוריה למרכז הארץ, אך את ערבי שישי הקפידה לבלות עם בני משפחתה בצפת: עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה, עם שני אחייניה האהובים לירוי ואלרן, עם סבותיה ועם דודתה.

המשפחה והמסורת היו נר לרגליה של אושרת. הוריה תמיד ערכו קידוש, אך מעולם לא כפו את אורח חייהם עליה ועל ילדיהם האחרים. למרות זאת כל ילדי משפחת פינטו כיבדו את אימם ואת אביהם ושמרו על קדושת השבת. "לא יצאנו בערבי שישי, הם הוקדשו לקידוש," סיפרה חופית, אחותה של אושרת, "יצאנו לבלות באמצע השבוע ובמוצאי שבת."

צוערת אושרת נפלה ביום כ"ה בכסלו, א' חנוכה, תשע"א (2.12.2010) באסון הכרמל, בשריפה הגדולה שהתלקחה בהר הכרמל.

השריפה בכרמל כילתה יער, חורש ובתי מגורים רבים בפארק הכרמל וביישובים שמסביבו. כשבעה־עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי הקיבוץ בית אורן ועשרות בתים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש. 

בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט לפנות את אסירי הכלא "דמון" ואת אסירי הכלא "הכרמל". למשימה הזו חברו קצינים, שוטרים, לוחמי האש של שירות הכבאות וההצלה, צוערים ומדריכי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר (מחזור א) – כולם יחד כדי להציל חיים. 

בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה לשלוח לשונות אש לעבר האוטובוס. קירות אש ענקיים חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו כל שמץ חיים במהירות שיא.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים, שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג אוטובוס הצוערים, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ביום שבת שלפני האסון ביקרה אושרת בבית הוריה בצפת. היא לא ביקרה את שאר בני המשפחה כהרגלה, לא את דודתה ולא את סבותיה. רק את אחייניה הקטנים היא ביקרה מפני שלא חשה בטוב. בביקוריה נהגה אושרת לישון עם אימה במיטתה, אולם באותו יום ישנה במיטת אחיה בשל מכאוביה. כשיצאה השבת נפרדה אושרת מהמשפחה וחזרה לביתה ובאמתחתה מטעמים שבישלה אימה למענה.

ביום רביעי, יום לפני האסון, עלתה אימה של אושרת לקברו של רבי שמעון בר יוחאי והתפללה לשלום בתה. אומנם ליבה לא ניבא לה אסון, אך כך עשתה.

בבוקר יום חמישי, יום האסון, התקשרה אושרת להוריה וסיפרה כי היא ועמיתיה בדרכם למשימה, אך לא הכבירה מילים. "סיפרו לנו שאושרת זיהתה את האש וניבאה את גודל האסון. כשהחלה התופת צעקה לחבריה שירדו מהאוטובוס וגם חיכתה עד שיצאו כולם," סיפרו הוריה.

שש שעות חיכו בני המשפחה בבית החולים רמב"ם בחיפה וקיוו כי אושרת, בתם הספורטאית הלוחמת, ניצלה מהתופת. לשווא הייתה תקוותם, אושרת נמצאה שרועה על הכביש ליד האוטובוס השרוף, היא נפגעה משאיפת עשן. כוחות ההצלה ניסו להצילה, אך מאמציהם לא צלחו. 

אושרת הייתה בת עשרים ושש בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת. היא הניחה הורים, שתי אחיות ואח.

לאחר נפילתה הועלתה אושרת לדרגת מישר והוענק לה עיטור המופת על אומץ ליבה הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשה בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידה.

לאחר נפילתה של אושרת קיבלו הוריה את התעודה שחתמה את סיום לימודיה האקדמיים לתואר.

"אצלנו בלב נפער בור עמוק. גם אנחנו שרופים, בדיוק כמו שאושרת הרגישה, גם אנחנו נשרפנו בשריפה," סיפרו בני המשפחה בכאב.

בני המשפחה התקשו להבין את פשר נפילתה של יקירתם באסון הנורא, "הראש מבין אך הלב לא תופס," הם תיארו בגעגוע את תחושות ליבם. עוד נזכרו בכאב כי אושרת הייתה עמוד התווך של המשפחה, האוזן הקשבת למצוקות אחיה ואחיותיה והמשענת האיתנה של הוריה בעת מצוקה.

"לתת בלי לרצות לקחת," תיארו בני המשפחה את אושרת. הם נזכרו בערגה כי לכבוד יום הולדתה של האם שולמית, שחל שבועיים לפני האסון, כתבה לה אושרת מכתב מרגש ונוגע ללב. בעיניהם טמן בחובו המכתב את דמותה של אושרת, ובייחוד את האהבה והנתינה ללא גבולות. הם נזכרו עוד בסלסילת האיפור שקנתה אושרת לאימה, מתנה ליום הולדתה שנשארה מיותמת ומעולם לא נפתחה. 

שולמית, אימה של אושרת, נזכרה כי בפסח תש"ע (2010) שמעה דפיקה בדלת ביתה. היא הופתעה לראות מובילים בפתח הבית וניסתה להעמיד אותם על טעותם שכן לא רכשה דבר לקראת החג. המובילים נשאו מקרר חדש, מתנה מאושרת, בתה האהובה. אושרת קנתה מתנת חג להוריה ללא ידיעתם, אות לאהבתה ללא גבול ולהכרת הטובה שחשה, לרצונה להשיב להוריה מעט ממה שקיבלה מהם בילדותה. שולמית חזרה על מילותיה של בתה האהובה: "אימא, גם אם אעבוד כל החיים שלי, לעולם לא אצליח להחזיר לכם את מה שנתתם לי, לא החסרתם ממני כלום."

"אושרת ניתבה לי את הדרך," תיארה בעצב חופית, אחותה של אושרת. היא סיפרה כי נהגו לבלות יחד ב"ווילה רוזה" שבראש פינה מפני שאושרת אהבה לרקוד והייתה רקדנית סלסה מצוינת. בערגה היא נזכרה וסיפרה כי כל מי שראה את אושרת רוקדת לא התיק את עיניו ממנה. חופית אהבה להתלוות לאושרת מכיוון שחשה בטוחה במחיצתה ובמחיצת חבריה. היא סיפרה כי חבריה של אושרת נעשו חבריה הטובים ביותר לאחר נפילתה של אחותה האהובה.

הנדיבות והלב הרחב חוזרים כחוט השני בזיכרונות ובסיפורים של בני המשפחה על אודות חייה של אושרת יקירתם. הם סיפרו כי הנדיבות הזו הייתה לא רק מנת חלקם אלא גם של אחרים. הם נזכרו כי יום לפני האסון למשל יזמה אושרת עוד פעילות התנדבותית: היא רתמה את עמיתיה הצוערים לסייע בבית הספר "יובלים" ברמלה.

סגל בית הסוהר "נווה תרצה" תיאר את אושרת: "צחוק, שמחה, רוגע ושלווה היו מנת חלקך. קושי וחולשה מעולם לא הפגנת וידעת תמיד להגיד שהכול בשבילך 'בקטנה'. מטרות רבות הצבת בחייך ואותן השגת ללא רבב תוך מתן עזרה לאחר. שקדנית, חרוצה ושאפתנית להצליח בכול ולהיות במקום הראשון. כוח הרצון שלך היה לדוגמה ומופת בשביל כולנו. אושרת היקרה, עכשיו את כל כך חסרה, בטרם זמנך נקטפת והותרת אותנו כאן המומים, עצובים וכואבים. ובעיקר מתגעגעים מאוד. נזכור אותך לעד."

סגן־גונדר רונית מצליח, מפקדת בית הסוהר "נווה תרצה", תיארה את אושרת, הפקודה שלה: "מאופיינת במוטיבציה גבוהה לכבוש פסגות."

אושרת מונצחת באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, שנבנתה ביערות הכרמל סמוך לקיבוץ בית אורן. האנדרטה נחנכה בדצמבר 2011; אושרת מונצחת גם באנדרטה שבחורשת ה־44 בהר מרון, שניטעה במאי 2011; האסירות בבית הסוהר שבו שירתה אושרת הקימו פינה לזכרה; שירים וסרטונים לזכרה של אושרת פורסמו ב"יוטיוב", ודף הנצחה לזכרה פורסם ב"פייסבוק". הוא גדוש רשומות ותמונות, סימנים של אהבה וגעגוע לאושרת.