בנם של לריסה ויורי. דמיטרי נולד ביום כ"ז באדר ב' תשכ"ה (31.3.1965) בעיר לבוב שבאוקראינה. הוא הילד הבכור של הוריו, אח של ניקולאי.

דמיטרי היה ילד שובב ומלא מרץ, אהב לצחוק בכל הזדמנות. חוש ההומור אפיין אותו גם כשבגר. דמיטרי תמיד היה מוקף חברים. הוא היה לב העניינים, אך היה גם שקט וביישן. כך או כך היה החיוך נסוך על פניו רוב הזמן.

משבגר למד דמיטרי רפואת שיניים באוניברסיטה המקומית בעיר לבוב והתמחה בכירורגיית פה ולסת. דמיטרי היה אמור להתמחות בכפר קטן, אולם לא רצה להתרחק מהעיר הגדולה כי ילנה, הבחורה שחיזר אחריה, רקדה שם. דמיטרי היה אז סטודנט רציני ורזה, וילנה הייתה רקדנית יפהפייה ובולטת בלהקה, בוגרת לימודי חינוך גופני. הוא הביט בילנה בעיניים מעריצות, אך היא לא נענתה לחיזוריו. דמיטרי היה נחוש בדעתו לכבוש את ליבה של ילנה: הוא הגיע מדי יום לאחר שסיימה את האימון, גם אם סיימה בשעות הלילה המאוחרות, ובידו זר פרחים. לבסוף נעתרה ילנה לחיזוריו והם נישאו בטקס נישואין מרגש – היא בשמלת כלה מהודרת והוא בחליפה נאה. אורחים וחברים רבים הגיעו לחגוג עם הזוג המאושר והיפה. דמיטרי וילנה החלו את חייהם כזוג נשוי בשמחה גדולה והעתיד נראה מבטיח. דמיטרי עבד כרופא פה ולסת וילנה כמורה להתעמלות אומנותית.

אומנם נראה שלפניהם עתיד מבטיח, אולם דמיטרי וילנה החליטו לעלות לישראל. הם רצו עתיד כלכלי טוב יותר. עבודה לא חסרה באוקראינה, אך הגמול היה צנוע. בד בבד ניצת בליבו של דמיטרי רגש הציונות. הוא הבין כי בישראל טמונות אפשרויות רבות ועתיד טוב יותר לו ולמשפחתו. דמיטרי התכונן לקראת העלייה ארצה. הוא החל ללמוד עברית למרות התנגדות ההורים, בייחוד מצד אימה של ילנה. היא ניסתה לשכנע את הזוג להגר לגרמניה, מקום מגוריה, אך ללא הועיל. דמיטרי וילנה היו נחושים בדעתם, וההחלטה לעלות לישראל כבר הוכרעה.

דמיטרי וילנה הצטרפו למיזם "בית ראשון במולדת" מטעם "הסוכנות היהודית" ועלו לישראל בשנת 1997. הם נפרדו מנוף ילדותם וממזג האוויר הקריר שבארץ מולדתם והתיישבו בקיבוץ חצרים, שממנו נשקף נופו הכובש של המדבר. השמש הישראלית היוקדת והשרב המדברי לא הכניעו את דמיטרי. הוא היה נחוש להשתלב ועל קשיי הקליטה לא הכביר מילים. "ישראל היא ארץ חמה ומדהימה, את הילדים שלי אני רוצה לגדל בה, הכי חשוב לי שיהיו מאושרים." אמר דמיטרי לכל מי שהכיר.

דמיטרי עבר דרך ארוכה בישראל עד שזכה לעבוד כרופא שיניים. בלבוב היה דמיטרי רופא בעל שם, ואילו בקיבוץ חצרים היה עובד מטבח וגם שומר באולם אירועים. אולם לא נפלה רוחו והוא למד בירושלים לקראת בחינות ההסמכה של רופאי השיניים בישראל. בזכות ההתמדה והחריצות קיבל דמיטרי רישיון לעסוק ברפואת שיניים. הוא עבד כשכיר במרפאות פרטיות בנתיבות ובבאר שבע. גם ילנה הסתגלה לחיים בארץ, היא החלה לעבוד כמאמנת התעמלות אומנותית ב"מכבי" בבאר שבע. שניהם הרגישו כי יש פרי לעמלם בישראל. אושרם של דמיטרי וילנה התעצם עם לידת בנם אשלי. אשלי נולד ביום 4.12.1998 בחג החנוכה תשנ"ט, לכן בחרו לו הוריו שם הקשור לחג האורים – אֵש־לי.

בשנת 2000 רכשו דמיטרי וילנה את דירתם בבאר שבע ונראה שסיפור עלייתם ארצה הוכתר בהצלחה. ממרפסת ביתם הגדולה נשקף נופו המהפנט של המדבר. ביתם הוא האחרון בשורת הבתים, אחריו משתרעים נופי הנגב העוצמתיים, השונים כל כך כאמור מנופיה הקרירים של אוקראינה. דמיטרי וילנה התמכרו לנוף ולאווירה. במרפסת ביתם עציצים רבים, שלי הבולדוג, חזירון הים באסה, התוכי צ'ונה ועכבר קטן ללא שם. דמיטרי, ילנה ובנם אשלי חיו בחלקת האלוהים הקטנה שלהם שמחים ומאושרים. הם חיו חיים צנועים ושקטים. השכנים כינו אותם "הזוג היפה", והכול תיארו את דמיטרי כבעל טוב ואב למופת. דמיטרי, ילנה ואשלי הרבו לטייל בארץ ובעולם. הם טיילו בארץ לאורכה ולרוחבה, החל בצימרים בצפון, אתרים במרכז וכלה בנקודות החן של הדרום, ואשלי בנם הרבה לצלם את הוריו ברגעי האושר בחיק הטבע.

אשלי גדל רק עם אביו ואימו. סבתו האחת נשארה בגרמניה והאחרת באוקראינה, מולדת הוריו. לפיכך ראה את בני משפחתו האחרים כשביקרו בארץ. מדי פעם הוא נסע לבקרם עם הוריו, ולעיתים נסע רק עם אימו כשנסעה לתחרויות עם המתעמלות שאימנה.

דמיטרי התגייס לשירות בתי הסוהר ביום 5.5.2008. ההחלטה להתגייס לשירות גמלה בליבו בעקבות המלצה של חבר שעבד כסוהר. דמיטרי הבין שעבודה בארגון גדול ומקצועי תאפשר לו יציבות כלכלית, ביטחון מקצועי ואפשרויות קידום. הוא שימש רופא שיניים בבית הסוהר "קציעות" והשתלב היטב בשירות בתי הסוהר הן מבחינה מקצועית הן מבחינה חברתית.

דמיטרי אהב את המדים, הוא לבש אותם בגאווה ובגאון. הם היו מעין פיצוי שלא שירת בצבא ולא היה חייל. הוא היה גאה בעבודתו ובהיותו חלק משירות בתי הסוהר.

אסירים אחדים שטיפל בהם דמיטרי סיפרו להוריו: "חשוב שתדעו שדוקטור דמיטרי התייחס אלינו כמו אל בני אדם." הם התכוונו כמובן ליחסו אליהם כרופא שיניים ולטיפול המסור שהעניק להם בלי לשפוט אותם.

דמיטרי שירת בתקן של קצין, לכן היה חייב לצאת לקורס קצינים. הוא השתתף בקורס הקצינים המשולב במסלול הטיפולי. לא קל היה הדבר עבורו שכן היה מבוגר משאר הצוערים ולא בקיא דיו בשפה העברית. אך ככל שנקפו הימים התרגל דמיטרי ללימודים, התיידד עם הצוערים בקורס והחל ליהנות מאווירת הקורס.

"דמיטרי היה פדנט," נזכרה ילנה כיצד סיפר לה דמיטרי שמיהר לתפוס את המיטה העליונה שבחדר השינה המשותף בקורס הקצינים. בקורס נדרש דמיטרי להגיש את עבודותיו כתובות בשפה העברית, אך מכיוון שלא הייתה העברית שגורה בפיו נהג לבקש מאחת הבנות שתתקן את שגיאותיו. באחת הפעמים הגיש דמיטרי עבודה שלא הוגהה, ולמרות השגיאות הרבות קיבל את הציון הגבוה ביותר.

רב־כלאי דמיטרי נפל ביום כ"ה בכסלו, א' חנוכה, תשע"א (2.12.2010) באסון הכרמל, בשריפה הגדולה שהתלקחה בהר הכרמל.

השריפה בכרמל כילתה יער, חורש ובתי מגורים רבים בפארק הכרמל וביישובים שמסביבו. כשבעה־עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי הקיבוץ בית אורן ועשרות בתים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש. 

בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט לפנות את אסירי הכלא "דמון" ואת אסירי הכלא "הכרמל". למשימה הזו חברו קצינים, שוטרים, לוחמי האש של שירות הכבאות וההצלה, צוערים ומדריכי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר (מחזור א) – כולם יחד כדי להציל חיים. 

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים, שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג אוטובוס הצוערים, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ביום חמישי בצוהריים, יום האסון, שוחח דמיטרי בטלפון עם ילנה והודיע לה שהוא נוסע לבית הסוהר "דמון" ויצלצל שוב מאוחר. "אני רואה פה הרבה עשן ואש," סיפר אך לא צלצל שוב. הייתה זו שיחתם האחרונה.

ביום האסון היה אשלי, בנו של דמיטרי, בחוג שחייה ביישוב מיתר שבנגב. בצאתו מהבריכה צפה בטלוויזיה וראה את הדיווחים על אודות השריפה בכרמל ועל אודות אוטובוס הצוערים. הוא עשה את דרכו חזרה לבאר שבע לבדו, מכונס בעצמו ובראשו מחלחלת ההכרה באסון המתרחש ובא. כשהגיע לביתו סיפר לאימו את החדשות הקשות והיא החלה לברר מה עלה בגורל אהובם. כשהגיעה בשורת האיוב סירבה ילנה להאמין, התכנסה בכאבה ומיאנה לדבר.

דמיטרי היה בן ארבעים וחמש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הוא הניח אישה ובן, הורים ואח.

לאחר נפילתו הועלה דמיטרי לדרגת סגן־גונדר והוענק לו עיטור המופת על אומץ ליבו הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשו בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידו.

אשלי, בנו של דמיטרי, עמד לצד מצבתו של אביו והחזיק את כובע הקצינים שלו. ילנה אימו חיבקה אותו ואמרה: "אשלי, עכשיו אתה הגבר בבית."

לאשלי, בנו של דמיטרי, שיער זהוב ועיניים בהירות יפות ועצובות. הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו השתים עשרה סמוך לנפילתו של אביו. הוא נזכר בעצב: "בשבתות נסענו, אני ואבא, לטייל במדבר, אבא אהב את המדבר." אשלי סיפר עוד כי הם רכבו יחד על אופני שטח. בדרכם הגיעו לחווה דרומית שלידה עץ נטוע, "העץ שלהם". בצמרתו קיננו עופות דורסים. אשלי ודמיטרי נהגו להביט על העופות המלכותיים ונהנו מיופיו של הטבע. בעונת החורף הם היו מביטים שעות בנחלים הסוערים. "אבא שלי היה חזק, הוא לימד אותי לשחות, תמיד אמר לי כי השחייה בריאה לגוף ומפתחת כושר וסיבולת," סיפר אשלי.

"אני חושב שאבא שלי היה רופא טוב מאוד. כל האסירים אהבו אותו וגם הסוהרים. הוא כל הזמן אמר שהוא עובד מכל הלב וכל הזמן סיפר איזה כיף לו. הוא היה צוחק עם כולם ומספר כל מיני סיפורים מצחיקים שקרו לו ... הוא כל הזמן עזר לי ורצה שאני אהיה תלמיד טוב ושיהיו לי ציונים טובים ... אבא יחסר לי מאוד," הוסיף אשלי.

אשלי סיפר עוד כי בכל פעם שנפתחה דלת הבית בימים הראשונים לאחר האסון, הוא הסתכל לראות מי בא. "אני מחכה," אמר, "אני לא מוותר, אני מחכה לאבא ..."

יורי, אביו של דמיטרי, סיפר: "אנחנו גרים באוקראינה. בתקופה של מבצע 'עופרת יצוקה' דאגנו מאוד. ידענו שהוא עובד עם אסירים ביטחוניים וחששנו שיקרה לו משהו. שאלתי אותו פעם ועוד פעם איך הוא מרגיש ומה הוא עושה. הוא כתב לי מכתב, שרף אותו קצת בקצוות כאילו הוא 'מהשטח' ... 'לאבא, חדשות מהשטח' ..."

לאחר נפילתו של דמיטרי ביקשו הוריו לעלות ארצה. הם רצו לשהות ליד ילנה, לעזור לה לגדל את אשלי נכדם. דמיטרי רצה מאוד שיחיו הוריו בישראל לצידו ולצד משפחתו. אולי בנפילתו יתגשם חלומו.

בבית הסוהר "קציעות" סיפרו: "דוקטור דימה היה רופא השיניים במתחם ב ולאחר מכן במתחם ג של בית הסוהר 'קציעות'. דימה קראנו לו כי בתואר דוקטור היה משתמש רק לצורך העבודה עם האסירים. דימה השאיר חלל עצום אחריו בלכתו בטרם עת בטרגדיה שפקדה את שב"ס בכלל ואת מרפאת 'קציעות' בפרט. דימה היה אדם שקט ומופנם, אך יחד עם זאת היה מלא שמחה וצוחק בכל הזדמנות. ביום הספורט המחוזי שהתקיים בשנת 2010 מלמל דימה, בהתנהגותו השקטה והאופיינית, משהו על גביע ... כולנו לא הבנו ממש על מה הוא מדבר. הפער העצום שהשאיר במקצה השחייה מהמתחרה אחריו גרם לנו להבין שהוא שחיין מצטיין, כך היה דימה – צנוע ועניו גם בתחומים שבהם הוא מצטיין!

עד היום אסירים מזכירים לנו את העובדה שדימה טיפל בהם באנושיות מדהימה כאילו היו פציינטים שלו בקליניקה הפרטית שלו.

ההלם שהכה בנו ביום 2.12.2010 ממשיך להדהד בנו עד היום כי דימה היה חלק מן המשפחה ומשפחה לא שוכחים."

דמיטרי מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, שנבנתה ביערות הכרמל סמוך לקיבוץ בית אורן. האנדרטה נחנכה בדצמבר 2011; דמיטרי מונצח גם באנדרטה שבחורשת ה־44 בהר מרון, שניטעה במאי 2011.