בן חלדייה ותאופיק. אוסאמה נולד בכפר עראבה שבגליל התחתון המערבי ב-2.3.1979. היה החמישי מבין ששת ילדי המשפחה.

אוסאמה למד בבית הספר ג' בכפר ובהמשך בתיכון המקומי. הוא היה תלמיד חרוץ שהשקיע בלימודיו והתמקד בלימודי הביולוגיה. בנוסף, הצטיין אוסאמה בספורט, אהב כדורגל ואף שיחק בקבוצת הנוער המקומית בעראבה. בנעוריו חלם אוסאמה ללמוד לנגן על עוּד וכשבגר, בכל פעם שעבר ליד חנות לכלי מוזיקה וראה עוּד, היה מתקרב, נוגע ומבטיח לעצמו שיום אחד עוד ילמד לנגן, "כשיהיה לי זמן".

בני משפחתו מספרים כי אוסאמה היה ילד חברותי אשר ידע לשמור היטב על קשרים שיצר, וכך חברי ילדותו ליוו אותו גם כשבגר.

בחופשות הקיץ, נהגו בני המשפחה לעבור ולהתגורר במבנה מגורים אשר הוקם בסמוך למחצבות כפר גלעדי ליד בסיס "נפחא" ברמת הגולן, וזאת בעקבות עבודתו של האב תאופיק כקבלן צנרת וחפירות עצמאי. לצד מבנה המגורים היה משק חי קטן ובו עופות וכבשים. אוסאמה ואחיו נהגו להשתולל, לשחק בעגלות, לגזום את העצים ובעיקר ליהנות משירותי השק"ם של הבסיס הקרוב, שהיה פתוח רק לחיילים ולבני משפחת נעאמנה. 

כשסיים את בחינות הבגרות החליט אוסאמה להתגייס לצה"ל. בהיותו ערבי מוסלמי, החלטתו להתגייס לצבא הייתה החלטה חריגה המנוגדת למקובל בכפר בו גדל. מה שהניע את אוסאמה להתגייס לצה"ל הייתה דעתו של אביו שדגל בתפיסה ש"אם המדינה שלי נותנת לי אני גם צריך לתת לה בחזרה", וכן הרצון ללכת בדרכו של אחיו חסן, ששירת אף הוא בצה"ל.

בתחילת שירותו בצבא, ספגו אוסאמה ומשפחתו קריאות גנאי, ולעיתים אף רוססו כתובות על גבי קיר מול ביתם, אך האב ובניו לא נרתעו והדבר לא פגע כהוא זה במוטיבציה שלו לשרת בצבא למען המדינה. 

אוסאמה שירת שלוש שנים בחטיבת "גבעתי", יצר קשרים חדשים וטיפח חברויות. בסיום השירות החל לחשוב על עתידו. בני משפחתו מספרים כי אוסאמה היה יסודי בהחלטותיו, בדק היטב באיזה מכוחות ביטחון הפנים ירצה להשתלב, השווה את התנאים ואת אפשרויות הקידום ובחר בשירות בתי הסוהר (שב"ס).

"הוא כמו מים שקטים החודרים עמוק, ברגע הראשון נראה שקט אבל בתוך תוכו הוא בודק הכול עד הסוף ... הוא יכול לשבת עם בן אדם כמה דקות ולדעת עליו הרבה דברים", סיפר אביו של אוסאמה, והסביר כי אוסאמה בחר בשב"ס בשל המחשבה ששם יתקדם מהר יותר ובבוא היום ישרת בתפקיד פיקודי.

אוסאמה התגייס לשירות בתי הסוהר ב-6.8.2003 לתפקיד סוהר בבית סוהר "חרמון", ובמקביל המשיך להשקיע בלימודיו ונרשם לתואר ראשון בקרימינולוגיה.

בבית סוהר חרמון הכיר אוסאמה את מרים, אשר עשתה שם את ההכשרה המעשית כסטודנטית לעבודה סוציאלית. "זה היה סיפור אהבה" סיפרה מרים. שניהם נולדו וגדלו בכפר עראבה. אוסאמה גר בכניסה לכפר, המשפחה שלה במרכזו אך למרות הקרבה הגאוגרפית לא נפגשו, עד שהכירו בבית הסוהר חרמון.

"אמרנו נעים מאוד וזהו. כל אחד הלך בדרך שלו. אחר כך הוא שאל אם אוכל להביא לו מאמרים מהספרייה באוניברסיטה ואמרתי שכן", שחזרה מרים את פגישתם הראשונה. היא סיפרה כי אוסאמה נהג להציע לה הסעה לכפר ולדרוש בשלומה, וכי היא מצידה אמרה למדריכה שלה בלימודים "יצאתי גם עם תואר וגם עם חתן". בשיחת הטלפון הראשונה שלהם הבטיח לה אוסאמה "אני אבוא לבקש את ידך אחרי שאגמור לבנות את הבית שלי". שנה לאחר הבטחתו זו, ביקש אוסאמה את ידה של מרים מהוריה, ולאחר שניתנה הסכמתם, העמיקו השניים את הקשר ביניהם.

במקביל לזוגיות המתהווה עם מרים, המשיך אוסאמה את התפתחותו המקצועית בשב"ס ובשנת 2007 שובץ לבית מעצר "קישון", שם מילא תפקידים של סמל משמר וסגן מפקד משמרת.

ב-8.8.2008 נישאו אוסאמה ומרים, "זה היה מיוחד, שונה מאצל כולם" סיפרה מרים ותארה את החאפלה הגדולה שערכו שתי המשפחות יחד בחצר בית משפחת נעאמנה.

אוסאמה לא היה מהגברים שמביעים רגשות בכתב, סיפרה מרים. כשרצה להגיד משהו, גם דברי אהבה, היה שולח מסרון. בינואר 2009, בזמן שהיה במשמרת כתב אוסאמה למרים: "בתאריך 26.1.2009, בשעה 23:45, ישבתי על הכסא לבד, אבל העיניים שלי ראו אותך ורק אותך למרות המסכים שמולי, והאוזניים שמעו את הקול שלך שאף אישה בעולם, בעבר, בהווה ובעתיד, לא יהיה לה קול כמו שלך, יפה, למרות כל הצעקות שהיו מסביבי. ובאף שלי, רק את הבושם שלך הרחתי, שאין כמוהו, אבל עדיין הריח שלך הוא היותר חזק והפה שלי כל הזמן אמר 'אהובתי', 'אשתי', 'אני חי, חי למענך', 'אוהב אותך'. הראש והשכל חשבו עלייך, למרות כל הלחץ. והבטן חשבה על מה שמייצרות הידיים שלך, האוכל והעוגיות שעדיין לא ראיתי צעירה בגילך מכינה דבר כזה. אהובתי, אני כתבתי את זה בגלל שישבתי לבד וחשבתי עלייך. את זה רציתי להגיד לך. תקראי ותחשבי על הדברים הטובים בחיינו. אוהב אותך".

באוקטובר 2010, יצא אוסאמה לקורס קצינים. מרים סיפרה כי יציאתו לקורס לוותה בלבטים רבים נוכח הריונה המתקדם והידיעה כי הוא יהיה רחוק מהבית וישקיע את מרב מרצו בקורס. מרים סיפרה כי היא עודדה את אוסאמה לצאת לקורס, וסברה שעליו להגשים את חלומו ולהתקדם בשירות בתי הסוהר, "אני רוצה להיות מפקד", נהג לומר.

בתם נאי נולדה בנובמבר 2010, בחג הקורבן, שנים-עשר יום לפני נפילת אביה. "חיכינו לזה הרבה" סיפרה מרים על ההיריון עם נאי, ותארה עד כמה אוסאמה התרגש, את השקעתו בצביעת החדר שיועד לתינוקת וכיצד זמן קצר לפני הלידה הם נסעו לאילת ועשו קנייה גדולה של ריהוט וציוד לתינוקות.

אוסאמה העניק לבתו את השם נאי, שפירושו – חליל רועים. מרים סיפרה כי הוא רצה לבתו שם ערבי, קצר, קליט ובעל משמעות. עוד סיפרה כי בבית החולים, כאשר הביט אוסאמה על בתו הקטנה אמר למרים: "תראי, כל הילדים מסביב בוכים ורק היא מחייכת". על פרק ידה, ענד אוסאמה לנאי בתו צמיד אליו הוסיף תליון של "עין כחולה" אותו ענד על דש חליפתו ביום בו נישא למרים. מרים סיפרה: "העין הזאת הייתה עליו בחתונה שלנו. אמרתי לו 'למה לא קנית לה אחד חדש?' הוא אמר לי 'מה ששמר על אבא שלה ישמור עליה'. הוא אהב אותה יותר מאת עצמו".

בפתק, שנכתב ככל הנראה סמוך ללידת בתו נאי, כתב אוסאמה: "אהובתי, התגעגעתי אליך. מחר רואה אותך בבית. תשעה חודשים חיכיתי לך, הכנתי לך כל מה שאוכל להכין עבורך כדי שיהיו לך חיים יותר טובים משלי. אוהב אותך המון ואת אמך היקרה על ליבי. אינשאללה תישארו איתי כל החיים, אהובותיי. נולדת ב-20.11 ב-01:00. ביום הראשון הייתי אתך, ביום השני חזרתי לעבודה. כשתגדלי תביני את תנאי העבודה שלי. מחר אבוא ואקח אותך מבית חולים, אותך ואת אמך היקרה. מקווה שאוכל לתת לך את כל אשר תבקשי בחיים, ואת מה שלא יכולתי לקבל. את השם שלך בחרתי, לא יודע למה, אך אהבתי אותו. לא יודע אם גם את תאהבי אותו שתגדלי. ואני מאוד מחכה לך שתגדלי".

ב-30.11.2010 יצא אוסאמה לאפטר. נאי הייתה אז בת עשרה ימים. הוא הגיע עייף, סיפרה מרים. הם אכלו יחד ארוחת ערב, מרים הכינה ספגטי. היא הייתה אחרי לידה והוא רצה שתנוח. הלך לניחום אבלים ועשה קניות. "התעורר כרגיל בארבע בבוקר", סיפרה. "לבש את המדים ולא רצה להעיר אותי ואת נאי. אבל אני הרגשתי. נתן לה נשיקה ולי נשיקה ופתח את הדלת, הלך וזהו".

צוער אוסאמה נפל באסון הכרמל.

ביום חמישי 2.12.2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד.

השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם אוסאמה, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

אוסאמה היה בן שלושים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בכפרו עראבה. הותיר אחריו אישה, בת, הורים וחמישה אחים ואחיות.

אוסאמה הועלה לדרגת מישר אחר נפילתו.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב שירות בתי הסוהר, את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

גונדר משנה יוסף שוהם, מפקד בית מעצר קישון, ספד לאוסאמה: "נלקחת מאיתנו בטרם עת והכאב קשה מנשוא. פועלך ונוכחותך ביחידה העידו כי מדובר באדם מיוחד, רציני, אחראי, צנוע, איש משפחה וחבר טוב. גבר אמיתי. עיניך העמוקות והרכות ומבטך העניו והביישן?שיקפו בצנעה את ערכיך ואישיותך הכובשת החבויה בתוכך. ימים ספורים לפני מותך, סיפרת לי על ההתרגשות הרבה שחשת כשחבקת בזרועותיך את נאי, בתך הראשונה, שתיבדל לחיים ארוכים. אחזק את ידי משפחתך האהובה. מי ייתן שיזכו לנחמה". 

מרים כתבה לאהובה: "אוסאמה. היום יום אהבתנו, זוכר? לפני חמש שנים דיברנו בפעם הראשונה ואז בחרנו את היום הזה ליום האהבה רק לי ולך. הלכתי בפעם הראשונה לבקר אותך בביתך החדש, ולא האמנתי. אתה נמצא כאן מתחת לעפר? לא יכול להיות. אני לא יכולה לדמיין אותך שוכב מתחת לאדמה. אני עדיין מרגישה את נשמתך עוטפת אותי כמו אור הבוקר. מאירה לי את הדרך, וטוענת אותי כל יום מחדש. אהובי עטרת ראשי ... הכאב עצום וצורב. הלב לא מפסיק לבכות בשקט ... הגעגועים אליך רק הולכים וגוברים ... סערה פתאומית תקפה את ספינת חיי והסיטה אותה מנתיבה וכיוונה אותה לעבר הלא ידוע".

מרים סיפרה כי היא מקפידה להזכיר לנאי את אביה אוסאמה וכי הן נוהגות לשוחח עליו מדי לילה. כך כתבה ביומנה: "חיים שלי, כשהלילה יורד והכול מסביב שקט, אני ונאי בחדר שלנו מדברות. אני מספרת לה עליך והיא מחייכת".

לזכרם של הנופלים באסון הכרמל מעניקה "קרן אמא" מלגות לסטודנטים באוניברסיטת חיפה; במלאת שנה לאסון הכרמל נחנכה אנדרטת זיכרון באזור קיבוץ בית אורן. באנדרטה מוצגים שמות הנופלים ואחריהם מילותיו של דוד בן-גוריון: "זוהר גבורתם יעמוד לעד".