בן לריסה ובוריס. דמיטרי (דימה) נולד בי"א בסיוון תשמ"ג (23.5.1983) בלבוב שבאוקראינה (אז – חלק מברית המועצות). אח צעיר של יוליה.

בילדותו באוקראינה היה מבלה מדי קיץ בקייטנות הסוכנות היהודית, ובהן הוא נחשף לראשונה לתכנים ציוניים. בהשפעתן הוא החל לדבר על לב אימו לעלות לישראל, וכשהוריו התגרשו, נענתה לרצונו האם, שחיפשה עתיד טוב יותר לילדיה.

בשנת 1993 עלה דימה לארץ עם אימו, אחותו וסבתו. הם התגוררו בפתח תקווה, בקרבת בית הדוד, שם החלו בתהליכי הקליטה במדינה החדשה. לאחר כשנה עברו להתגורר בבת ים. דימה למד בבית הספר היסודי "ירושלים" בבת ים, ובהמשך למד בתיכון "אורט מילטון" במגמת אלקטרוניקה. במהרה למד את השפה העברית והרגיש צבר. כבר בגיל עשר, כאשר היה חזק וחסון דיו, החל לעבוד כשליח בחנות ירקות כדי לעזור בעול הפרנסה של משפחתו הקטנה. לאחר מכן עבד בחנות מכולת. מדי בוקר היה משכים קום, מתחיל את יומו בעבודה בחנות, הולך לבית הספר ובסיום יום הלימודים ממהר לשוב לעבודה. הדבר לא פגע בלימודיו, ומבית הספר שמעה האם רק שבחים על בנה.

דימה עזר לא רק בכלכלת הבית, אלא גם באחזקתו ובניהולו: הוא נהג לערוך את הקניות, לסדר ולתקן, והיה אחראי על התחזוקה בביתם. "דימה היה הגבר שלנו בבית. הוא היה מסדר הכול, דואג לחשמל, לאינסטלציה ולכל מה שהתקלקל. היו לו ידי זהב, לא היה דבר שלא ידע לעשות", סיפרה האם בעיניים עצובות.

דימה היה ילד נחוש, בוגר ועצמאי. אימו תיארה כיצד בהיותו בן אחת-עשרה פנה לרב בית הכנסת וביקש לקיים טקס ברית מילה, משום שבאוקראינה לא נהגו כל היהודים לקיים את המנהג עקב חששם מאנטישמיות.

אימו סמכה על דימה בכול, והוא היה לה תמיד למשענת ולעזר. כמה שנים לאחר עלייתם ארצה ביקשה לקנות דירה ביפו. דימה עזר למצוא דירה ושילם את המקדמה. היה זה כסף שחסך מעבודתו כדי לקנות לעצמו מחשב. "לא נורא אימא", הוא עודד אותה, "אני אתחיל לחסוך מחדש".

לדימה היה קשר חם וחזק עם סבתו דורה, אשר עזרה בגידול הילדים בשעה שהאם עבדה שעות ארוכות בכמה משרות כדי לפרנס את המשפחה. כשבגר דימה וקיבל במקום עבודתו תלושי שי לחג, העניק אותם במתנה לסבתו האהובה.

טרם גיוסו לצה"ל יצא ליבו של דימה לשרת שירות קרבי חרף חששותיה של האם. היא סיפרה שדימה היה פטריוט ורצה לתרום למדינה. הוא התגייס למשמר הגבול (מג"ב) ושירת כלוחם בבסיס בית חורון. שירותו הצבאי חיזק את תחושת השייכות שלו לארץ, הוא הרגיש שמצא את מקומו וחש ישראלי ככל חבריו החיילים. בחופשות נהג לספר בעיניים נוצצות, בהתרגשות ובגאווה על חוויות שעבר ועל המשימות שבהן הוא השתתף. עם שחרורו מצה"ל ובעקבות השירות במג"ב ידע דימה כי ברצונו להמשיך לשרת בכוחות הביטחון.

ביום 9.5.2006 התגייס דימה לשירות בתי הסוהר (שב"ס) והוצב ביחידת נחשון היוקרתית. לא היה גאה ממנו. הוא ראה שליחות בעבודתו ביחידה ולא התלונן למרות השירות התובעני והקשה. בתפקידו האחרון שימש כמפקד צוות והצטיין בעבודתו. הארגון סיפק לו אתגר בצד אפשרויות קידום ורווחה כלכלית, ולכן, כאשר קיבל זימון לקורס קצינים, לא היסס לצאת אליו. הוא ידע שצפויה לו תקופה מפרכת, אך ראה בעבודה זו דרך חיים והיה גאה במדים שלבש.

דימה ואחותו יוליה היו קרובים מאז ומתמיד. לאחר שנישאה ופגישותיהם התמעטו, הקפידו לשמור על קשר טלפוני ולהשלים את הפערים בשיחות עמוקות. "הוא היה יותר מאח עבורי. היה האדם הכי קרוב לי בעולם", סיפרה האחות. היא תיארה שהייתה פונה אליו לעזרה בכל בעיה, "בכל צרה ובכל תקלה היה מגיע ללא שהות ומגיש עזרה". דימה ליווה אותה, כבקשתה, בלידת בנה הצעיר. "הוא היחיד שלא הפריע לי או עצבן אותי. השרה עליי רוגע וביטחון והעניק לי שקט נפשי ברגעים אלה". היא תיארה את היחס החם שדימה נתן לשני בניה. הם אהבו את דימה והיו כרוכים אחר דודם, והוא מצידו הרעיף עליהם אהבה ותשומת לב. בנה הבכור, הדומה מאוד לדודו דימה, העריץ אותו ונהג לומר כי הוא רוצה להיות כמוהו כשיגדל.

סיפור אהבתם של דימה ומורן הוא יוצא דופן. השניים נפגשו שוב ושוב במעגלי חיים משיקים כאילו נועדו להיות יחד. דימה ומורן הם בני אותו גיל וגדלו באותה שכונה בבת ים. הם הכירו זה את זה בפנים, אך לא נרקמו בינם יחסים, והם הסתובבו בחברה שונה. שניהם התגייסו למג"ב בהפרש של כמה חודשים. לעיתים הם נפגשו באוטובוס בדרכם לבסיס, היו מחליפים חוויות ונפרדים כל אחד לדרכו. עם שחרורם מצה"ל, בחרו שניהם במסלול זהה והתגייסו לשב"ס. כעבור זמן, כשמורן כבר הייתה אחרי גירושים ואם לפעוט בן שנה וחצי, הם נפגשו שוב: מורן שבה לעיר הולדתה ושולבה ביחידת נחשון. כבר ביום עבודתה הראשון פגשה במפתיע את דימה ושמעה מאחיה, ששירת אף הוא ביחידה, שדימה הוא מפקדו הנערץ. במפגש המחודש אמרה מורן לדימה בבת צחוק, שאם ימשיכו להיפגש כך, יצטרכו בסופו של דבר להתחתן. כעבור כמה ימים עבר דימה ליד משרדה, עצר, הביט בה בחיוך ושאל: "מתי מתחתנים?" לאחר מכן ביקש את מספר הטלפון שלה "לשיחות שאינן בענייני עבודה". מורן הסבירה לו את מצבה המשפחתי המורכב – פרודה טרייה ואם לפעוט, אך דימה היה עיקש, לא ויתר והודיע למורן: "מהיום חייך עומדים להשתנות". דימה התקבל בחום ובאהבה למשפחתה של מורן. הוא כבש את ליבם באדיבותו וביחסו החם למורן ולבנה שי-אור. בליל שבת אחד, בעת הקידוש, הניח אביה של מורן את ידו על ראשו של דימה, חתנו לעתיד, ובירך אותו. "בדימה עברה צמרמורת של התרגשות", סיפרה מורן.

לדימה ולמורן היה ברור שזהו קשר רציני שיוביל לחתונה. יחסו של דימה לשי-אור היה מעורר התפעלות, והוא קיבל את הילד לחייו באופן טבעי. "בפעם הראשונה שהגיע אליי הביתה", סיפרה מורן, "הוא ראה איך אני מכינה לילד דייסה. קופסת המטרנה נגמרה ואני זרקתי אותה לפח. בלי שאדע הוא לקח את הקופסה, ולמוחרת כבר חזר עם ארבע קופסאות מטרנה וחבילת טיטולים". שי-אור נקשר לדימה ואהב אותו כאהבת בן לאביו. לעיתים הוא היה מבקש שדימה יקלח אותו, יאכילו או יחתלו. דימה גילה ביחסו לילד אהבה מסוג אחר. "זה כל כך התאים לו לתת, להעניק, להשגיח ולדאוג, הרי כזה היה כל חייו. רק שכעת הוא דאג לילד קטן ממנו ולא לגדולים, זה הרבה יותר טבעי", סיפרה מורן. דימה נהג לומר למורן, "יהיו לנו עשרה ילדים, ושי-אור יהיה הבכור". הוא גם כתב ואמר לה בכל הזדמנות, "את המלכה שלי", והיא ענתה לו, "ואתה המלך שלי".

דימה תכנן הצעת נישואין מרגשת. שבועיים לפני האסון הם יצאו ליום של פינוק בבית מלון. הוא הביא עימו טבעת נישואין וברגע הרומנטי כרע ברך והציע נישואין "לפי כל הכללים". "ברור שאמרתי 'כן'", מחייכת מורן. הם לא הספיקו לקבוע תאריך לחתונה אלא חיכו שדימה יסיים את קורס הקצינים. מורן פירשה זאת כאילו דימה לא רצה לגרום לה צער, כי אילו קבעו את יום החתונה מראש, היא הייתה נעצבת על החתונה שלא הספיקו לחגוג.

מורן ודימה התגוררו בדירה שכורה והחליטו לרכוש דירה משותפת. הם רכשו דירה בלי עזרה או חסכונות. "הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד, לעצמנו. זה היה מאוד חשוב לדימה", סיפרה מורן. דימה שיפץ את הדירה בכוחות עצמו. בכישרון ובחריצות הוא תיקן, טייח, צבע והחליף אמבטיות ומטבח. הוא בנה להם בשתי ידיו קן חם, בית חלומות. הוא כמעט שלא הספיק ליהנות מביתם החדש, שאליו הם נכנסו ימים אחדים לפני האסון. "הקירות בדירה זועקים 'דימה!'", אמרה מורן בעצב.

בסוף השבוע שלפני השריפה בכרמל בילו מורן ודימה יחד עם משפחתה. ביום שלישי בשעות הערב הם עוד הספיקו לקנות רהיטים ואביזרים לביתם החדש. מורן נזכרה שהם לא נפרדו באותו היום, "לא הפסקנו להתחבק ולהתנשק בחנות", ותיארה את התחושה החזקה כאילו רצו למצות רגעים אחרונים.

בבוקר יום האסון, יום חמישי, הספיקו דימה ומורן לשוחח כמה פעמים בטלפון. בשעה שתים-עשרה וחצי הוא הודיע לה על ההקפצה לפינוי כלא "דמון" בכרמל. "תשמור על עצמך", היא אמרה לו, ומאותו הרגע השתנה מצב רוחה. היא השאירה לו את רכבה ברמלה, כדי שיוכל לחזור בערב, וגם הניחה שם תמונות ממסיבת החתונה של אחיה. דימה הספיק להתבונן בתמונות ולשלוח לה מן הדרך מסרונים המהללים את יופיין. בשעה 15:25 הוא שלח במסרון תמונה של עשן שחור מיתמר מהכרמל. היא כתבה לו: "אני אוהבת אותך. תשמור על עצמך". זה היה הקשר האחרון ביניהם.

מששבה מורן לביתם, צלצל הטלפון בלי הפסקה. "כל החברים מנחשון התקשרו ושאלו מה עם דימה, ואני הבנתי שמשהו לא טוב קורה", סיפרה. היא הייתה לבדה כאשר הבינה מדיווחי התקשורת שדימה נסע באוטובוס הצוערים שנקלע לשריפה.

האחות יוליה שמעה רק בשעה חמש, בשיבתה מעבודתה, על השריפה ועל אוטובוס הצוערים, אך לא שיערה בנפשה שהדבר קשור לאחיה. אימם התקשרה נסערת וסיפרה על החשש לגורלו של דימה. האחות הייתה בטוחה שאחיה החזק הצליח להציל את עצמו מן התופת. השתיים מיהרו לביתם של דימה ומורן, שם הן פגשו את משפחתה של מורן וכאבו יחד את הבשורה האיומה.

צוער דמיטרי גרשטיין נפל באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). ביום זה התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכמעט עשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן ועשרות בתים נוספים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס, בהם דימה, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

דימה היה בן עשרים ושבע וחצי בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אחות וארוסה.

דימה הועלה לדרגת מישר אחרי נפילתו.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב השב"ס, את עיטור המופת: "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

על מצבתו של דמיטרי כתבו אוהביו: "מלאך שלנו - קיבלת את עיטור המופת על יציאתך להציל חיי אדם. גאים ואוהבים אותך לעד".

מעל קברו של דימה ספדה לו מורן ארוסתו, "דימה שלי יקר, היית לנו מתנה גדולה לחיים. בורכתי במתנה גדולה של טוב לב, נתינה, עזרה לזולת וכל התכונות שיש רק במלאכים. אני סומכת עליך שמלמעלה תיתן בי כוח להמשיך לחיות".

כתב לזכרו סגן-גונדר אריק יעקב, מפקד גדוד מרכז של יחידת נחשון: "עם לכתך מאיתנו בטרם עת, הותרת בליבנו חלל עצום שלעולם לא נוכל לסגור. ניחנת בחיוך נצחי ומלא חמלה ומילאת את החלל בסביבתך בהמון חום ואהבה. היית מודל לחיקוי והערצה לפקודיך ומפקדיך כאחד, הובלת את כולנו מתוקף אישיותך המיוחדת, פקודיך ועמיתיך סמכו עליך ללא עוררין. היית איש גדול בגוף ובנפש, אך עם לב טהור כשל תינוק בן יומו, הייתה זו זכות להכיר את האדם והמפקד שהיו טמונים בך. אישיותך תשמש לנו כסמן ומצפן להמשך דרכנו הפיקודית והמשך דרכך הייחודית ..."

בבת ים הוחלט לקרוא כיכר על שמו של דימה. הכיכר ברחוב ההגנה, הרחוב שבו גדל, נחנכה בטקס במעמד המשפחה ומכובדי העיר באפריל 2012.

דימה הונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל מול קיבוץ בית אורן ובאנדרטת חורשת ה-44 בשמורת הר מירון.