בנם של אטל ויצחק. נולד בכ"ח בטבת ת"ש (09.01.1940) בעיר היידוננש שבהונגריה. בן זקונים להוריו, אח של אסתר ויעקב.

חיים דוד גדל והתחנך בעיר הולדתו, בצל מלחמת העולם השנייה שפרצה כשהיה תינוק.

במרץ 1944, עם פלישת הצבא הגרמני להונגריה החל ריכוז היהודים בגטאות ושילוחם למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. בני המשפחה הועלו על רכבת בדרך למחנה ההשמדה, ואולם בדרך אירעה למזלם תקלה טכנית והם נשלחו למחנה עבודה בווינה שבאוסטריה, שם עבדו בעבודות כפייה. עם סיום המלחמה שבו לביתם בהיידוננש.

בשנת 1949, בהיותו בן עשר, עלו בני המשפחה ארצה. על סיבת עלייתם נהג לומר - "ישראל קמה ויהודי עולה לארצו".

המשפחה גרה כשנתיים במעברות ונדדה בין מספר יישובים, בהם הרצליה וצפריה עד שהתיישבו בעיר תל אביב. דוד השתלב בלימודים בבית הספר "יסודי התורה" בעיר והמשיך ללימודי תיכון בישיבת בני עקיבא "הדרום" ברחובות.

בגיל עשרים היה חלק מגרעין הסדר הראשון שפעל במסגרת הנח"ל. "זו הייתה יוזמה של קבוצת בחורים מישיבת הדרום" סיפר, "ביקשנו רק דבר אחד: נשרת היכן שהצבא יקבע רק שיתנו לנו ללמוד תורה בין הטירונות והאימונים. השם 'הסדר' נולד כתוצאה מהסדר שהושג בינינו לבין הצבא". במקביל להיותו בהסדר למד בסמינר לימודי הוראה.

לאחר הטירונות והאימונים שובץ עם שלושה מחבריו לישיבה לשירות בחטיבת הצנחנים. מילא תפקידו נאמנה, פטריוט, חרוץ ונכון להגנה על המדינה. לאחר שחרורו משירות חובה המשיך בשירות מילואים פעיל.

באזרחות השתלב במקצוע ההוראה ולימד לימודי ספרות ותנ"ך בבית ספר יסודי בגן יבנה, ובמקביל למד לימודי תואר ראשון בהיסטוריה ובתנ"ך ב"אוניברסיטה העברית" בירושלים.

בשנת 1965 נישא לשושנה, אותה הכיר בזמן ששניהם גרו במעונות במכללת גבעת וושינגטון. לאחר חתונתם, הקימו ביתם בעיר רחובות.

ביוני 1967 עם פרוץ מלחמת ששת הימים גויס לשירות מילואים ולחם בחזית הדרומית כנגד המצרים ובהמשך בחזית הסורית בקרבות ברמת הגולן.

באוגוסט 1968, תקופת המרדפים, היה בשירות מילואים באזור בקעת הירדן. באחד הלילות, במהלך שמירה נפצע בכל גופו מרסיסים לאחר שארגז רימוני יד התפוצץ בקרבתו. וכך בלשונו: "אז לא הייתה עוד גדר ביטחון. באחד הלילות הייתי עם עוד שלושה בחורים בתוך מוצב... שלושה חבר'ה ישנו בפנים והבחור ששמר נבהל כאשר מוקש תאורה הופעל לפתע לפניו. הוא הסיט את המקלע וסחט את ההדק. ארגז של רימונים נפגע, חלק התפוצצו". כתוצאה מהפיצוץ העז נהרגו שניים מהחיילים ודוד וחייל נוסף נפצעו.

הוא הובהל לטיפול בבית החולים בתל השומר חבול ופצוע בכל חלקי גופו. "לקח לי זמן להבין שאני חי במציאות" סיפר על תחושתו כשהתעורר בבית החולים, "היכן שנגעתי היה פצע. רוססתי במאות, אולי אלפי רסיסים, שחלק הוציאו לי וחלק נותרו בגופי עד היום. אחד הרסיסים חדר לראשי והחליטו שאין טעם להסתכן ולהוציאו".

בשנים שלאחר פציעתו ובזכות כוח החיים שאפיין אותו ורצונו העז לעשייה משמעותית המשיך לעסוק בתחום החינוך, ניהל חטיבת ביניים ברחובות ולימד לימודי תנ"ך בתיכון בנות בכפר אליהו. הקפיד להקדיש שעות רבות ללימודי תורה ולהעמקה בלימודי קודש.

במרוצת השנים נולדו לבני הזוג שני בנים - אורנן ונבות. איש משפחה מסור ואוהב, נהנה מאוד מבילוי בחיק המשפחה שנהגה לצאת לטיולים משותפים בארץ ובעולם. הקדיש זמן רב למשחק משותף עם ילדיו, נהנה ללמד אותם ולהרחיב את ידיעותיהם בנושאים שונים.

מספר שנים לאחר פציעתו התדרדר מצבו הבריאותי והוא נאלץ לפרוש מעיסוק יומיומי בחינוך. חדוות העשייה, אהבתו לספרים ולמילה הכתובה ורצונו המתמיד להעמיק ולהעשיר את ידיעותיו הביאו אותו לעבוד כספרן בתיכון בכפר אליהו ובהמשך להתנדב לעבודה בארכיון במרפאה בבסיס צה"ל בצריפין ובבסיסים נוספים.

היה אוטודידקט ומשכיל . הרבה לקרוא וללמוד ונהנה מלימודי גמרא וקודש מדי יום ביומו.

בזמנו הפנוי נהג לאסוף בולים. בתחביב זה עסק בנעוריו ואותו פיתח לאחר פציעתו. לאוסף הבולים שלו קרא "בולים משככי כאבים" ובעיקר התמקד באיסוף בולים בנושא יודאיקה. בכתבה שפורסמה עליו בעיתון "ידיעות אחרונות" במרץ 1988 סיפר על תחביבו: "תמיד אספתי בולים, עוד מילדותי, אבל לא פיתחתי את זה באופן מיוחד... אחרי שמצבי החמיר התחלתי להקדיש יותר ויותר זמן לתחביב. זה הסיח את דעתי מהכאבים. לאסוף סתם בולים של ארץ זו או אחרת זה די משעמם אבל לאסוף בולים על יהודים ויהדות זה עולם אחר. צריך לערוך מחקר שלם כדי לדעת אם אדם מסוים היה יהודי או לאיזה שושלת שייך אדם זה או אחר המופיע בבול. איסוף בולי יודאיקה הינו אתגר אינטלקטואלי הרבה יותר מאשר סתם לאסוף ניירות צבעוניים". "הבולים היו מרכז חייו" סיפרו אוהביו. עם השנים הצטברו בביתו אלבומים גדושים בבולים שאסף בעשרות נושאים: ספורט, צבא, מדינאים, מנהיגים, בתי כנסת וסמלים.

לימים, זכה להפוך לסב. הוקיר את הזמן במחיצת נכדיו ונהנה מאוד מבילוי משותף, נהג לשחק עימם וללמד אותם.

חיים דוד קראוס נפטר ביום ט' באב תשע"ז (1.8.2017). בן שבעים ושבע שנים וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ברחובות. הותיר אחריו אישה ושני בנים, נכדים, אחות ואח.