בת שרה וזאב אבן-חן. אשתו של עמית קליין. נולדה ברחובות בא' בשבט תשמ"ב (25.1.1982). אחות לענבר ולעדי.

טופז, טופי כפי שנהגו לכנות אותה, גדלה והתחנכה ברחובות. למדה בבית הספר היסודי "קריית חינוך" בעיר ולאחר מכן בחטיבת הביניים ובתיכון "דה-שליט", שם למדה במגמת ביולוגיה וסיימה עם ציוני בגרות גבוהים. כנערה חלמה להיות וטרינרית, היא אהבה בעלי חיים והייתה בה חמלה כלפי כל חיה מסכנה ועזובה.

אביה זאב סיפר שכבר כילדה ניחנה באופי מעשי ובקור רוח. "היא לא הייתה נכנסת ללחץ במצבים שונים, תמיד בשליטה, יודעת למצוא פתרונות לכל דבר". כשהייתה בת עשר, עת הסתובבה עם אחיה עדי בשכונת מגוריהם, נבעט כדור ופגע בטעות בפניו של האח. מעוצמת המכה נשברו שתי שיניים בפיו. למרות הסיטואציה הקשה, הדם והבכי של אחיה הקטן, לא איבדה טופז את עשתונותיה, מיהרה עימו לרופאה ואף הביאה עימם את שתי השיניים השבורות במחשבה שאולי אפשר יהיה "להדביק" אותן. "כל זאת כאשר היא עצמה רק בת עשר", הדגיש האב. "היא הייתה יצירתית, אינדיבידואליסטית בדרכה ובעלת יוזמה ותושייה".

טופז הייתה נמוכת קומה, אך בגופה הקטן הסתתרה "שֵׁדָה", כפי שאהבו הוריה לכנותה. היא הייתה ספורטיבית, אהבה לרכוב על אופניים ולהתאמן במכון כושר. בשנותיה בתיכון התנדבה במשמר האזרחי במסגרת פרויקט מחויבות אישית לקהילה.

ילדה מלאת חיים הייתה, עצמאית ושמחה, ממושמעת, טובה, מסודרת, "ילדה להתגאות בה", כדברי הוריה. הקשר בינה ובין הוריה ואחיה עדי וענבר היה חם והדוק. "ללכת איתה לקניות בחוץ לארץ זו הייתה חוויה משותפת של שתינו", תיארה אימה, "למרות שקניות עם טופז יכולות לקחת הרבה זמן. היא הייתה מבררת בכל החנויות את המחירים ואת הטיב, בודקת באופן יסודי כל דבר ורק כשהייתה בטוחה בקנייה הנכונה, הייתה קונה. היא הייתה יסודית אפילו כשרצתה לקנות שמלה או חולצה".

טופז הייתה תמיד מוקפת בחברות. "היא הייתה האוזן הקשבת בחבורת הבנות, טיפוס אמפתי ושמח, אוהבת לעזור לזולת", העידו הוריה. חייכנית וצנועה הייתה, חומלת על אדם וחי ואוהבת את הארץ ונופיה. בעיקר הייתה טובת לב וניחנה בנתינה אין סופית, עזרה לזולת ולבעלי חיים במצוקה, ותמיד עם חיוך.

בכל שעה אהבה מאוד להאזין למוזיקה מגוונת מכל הסוגים. טופז ניחנה בכישרון ובקול ערב, כך למשל בטקס סיום תפקיד של אביה כמפקד מחוז במשטרה התייצבה בפני קהל גדול ושרה לכבודו בקול כובש את השיר "שתישאר צעיר לנצח".

בשנת 2000 התגייסה לצה"ל ושירתה בשורות המשטרה כחיילת במסלול שירות חובה במשטרה (שח"מ). היא לא רצתה שאביה, קצין המשטרה הבכיר, ידאג לה לתפקיד נוח, השתלבה ביחידת הסיור במשטרת רחובות ומצאה עצמה לא אחת במצבי מתח וסכנה. אף שהייתה צעירה וקטנת ממדים, הייתה מלאת אדרנלין וחיפשה כל הזמן פעילות. כך למשל באחד הלילות, במהלך סיור שגרתי בעיר, זינקה על גבו של אדם שיכור ואלים והשתלטה עליו לבדה. בהמשך שירותה הצבאי עברה טופז לשרת ביחידת מודיעין ובילוש משטרתית במרחב שפלה.

בתום השירות הצבאי נרשמה טופז לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית השוכנת ברחובות, לתחום הלימודים שראתה בו את ייעודה – מדעי בעלי החיים. היא סיימה את התואר הראשון בציונים גבוהים ולאחר מכן החליטה על תפנית חדה ונרשמה ללימודי תואר שני במנהל עסקים במכללה למינהל. את הלימודים סיימה בהצטיינות אך לטקס קבלת התואר כבר לא זכתה להגיע, במקומה הגיעו אביה ובעלה לקבל עבורה את התעודה.

טופז הכירה את עמית קליין, בן זוגה לעתיד, כבר כשהיו בני שלוש. אבותיהם עבדו יחד, והמשפחות הרבו לבלות יחד בבריכה בכפר ביל"ו. השנים חלפו, הילדים גדלו ודרכיהם נפרדו. כאשר היו בני עשרים ושלוש היא נכנסה במקרה לחנות הצילום שעבד בה. "אני מכירה אותך", היא אמרה לו, והם העלו זיכרונות מילדותם. מפגש זה לא הביא לידי יצירת קשר מיידי, אך בהמשך הם נפגשו באקראי באתר היכרויות באינטרנט ושוחחו בטלפון, ובסופו של דבר לא היה מנוס מלקבוע פגישה.

"העיניים שלך לא השתנו, גם לא החיוך", אמרה לו כשנפגשו. הוא העריץ את הצניעות שלה ואת הפשטות, את היופי השקט והטבעי שלה. בני הזוג נהגו לטייל הרבה, תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה כשסימן ההיכר של טופז בטיולים אלה היה סנדלי שורש וכובע רחב שוליים. המקום האהוב עליה היה מכתש רמון, שם אהבה לצפות בזריחה.

עמית מעיד: "היא הייתה זריזה, פלפלית, מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה". ידעה ליהנות מן הדברים הפשוטים בחיים, "טיול בטבע, כוס תה ועוגייה מול השקיעה היו עושים אותה מאושרת לאין קץ".

טופז הייתה רגישה, סלחנית ומלאת חמלה לבעלי חיים ולבני אדם. שני סיפורים בולטים שזוכר עמית: "טופי מצאה על אדן חלון הבית קן ציפורים ובו ביצה נטושה. במהלך הימים הבאים עשתה מחקר מקיף, השקיעה את כל מרצה בהצלת הגוזל, כשבקע מן הביצה האכילה אותו ושמרה על חום גופו, אך הגוזל לא שרד ומת לאחר מספר ימים. טופי לא ידעה נפשה מצער.

במקרה אחר, רק התחלנו לצאת וזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהגיעה איתי לארוחת שבת בבית הורי במושב. אימי קיבלה טלפון והתבשרה כי סבי הקשיש שגר בשכנות נפל ונחבל בפניו. טופז מיד נטלה מאימא שלי תחבושות, משחות ופלסטרים וחשה לעזור לסבי, שזו הייתה לו הפעם השנייה שפגש אותה. היא טיפלה בו במסירות, בעדינות וברגישות, שטפה את פניו, מרחה משחות, חבשה אותו ולאחר מכן ישבה עימו לשיחה קלילה על מנת להרגיע אותו".

"הרי זה לא מובן מאליו שטופי בכזו טבעיות תרוץ לחבוש את סבי אותו היא בקושי מכירה", הוסיף עמית, "כזו היא הייתה. עם כל רגישותה הייתה אדם נחוש והחלטי, בעלת מוסר וכוח רצון עז".

הצעת הנישואין לא איחרה לבוא. בשנת 2009 הפתיע עמית את טופז. הם נסעו לבית מלון באילת, שם כבר היה מוכן עבורם חדר מקושט. על המיטה פוזרו פרחים בצורת לב ובאמצעה הונח גיליון נייר מקושט ומעוטר בצילומים שלהם ועליו נכתב, "טופז, התינשאי לי?" טופז התרגשה מאוד ולא חדלה לבכות במשך עשר דקות תמימות. הוא נזכר. את החתונה תכננו בעצמם. "בניגוד לזוגות רבים שמתעייפים מכל ההכנות והארגונים, אנחנו נהנינו מזה עד השמיים", סיפר עמית. הם בחרו בגן "אגדתא", שמן הרגע הראשון התאהבו בקסמו, ונישאו במאי 2009 בנוכחות מאות אורחים.

טופז עבדה בבנק בתפקידים שונים וראתה את עצמה מתפתחת לכיוון הניהולי. היא התנסתה וטרם גיבשה את רצונותיה בעבודה. באמתחתה היו שני תארים, ניסיון רב בעבודה, אוסף חוויות מחשלות ומטען של אינטליגנציה גבוהה וכישורים. היא ניחנה בחכמה ובאופטימיות, הייתה שאפתנית ובעלת רצון עז להצליח. קבעה לעצמה מטרות, פעלה להשגתן, ודבר לא יכול היה לעצור בעדה.

בסופו של דבר החליטה להתגייס לשירות בתי הסוהר (שב"ס) וקיוותה להשתלב כקצינה במטה. התגייסה ב-15.9.2009 ותפקידה הראשון היה קצינת תקשורת יזומה במחלקת הדוברות. עם כניסתה לשורות הארגון סיירה בבתי הכלא הפזורים בארץ ונחשפה לעולם אנושי שטרם הכירה. היא התחשלה, צברה ניסיון וביטחון ועברה עוד שלב בתהליך גיבוש אישיותה. במסגרת תפקידה הייחודי התמודדה באופן מרשים עם עבודה מול קהל והנחתה סיורים לאישים בכירים ולעיתונאים.

לאחר כשנה וחצי בשירות עמדה טופז לפני יציאה לקורס הקצינים כדי לחזור לדוברות השב"ס עם דרגות קצונה על כתפיה. תחילת דרכה בקורס היוקרתי לא הייתה קלה. היא לא הייתה מפונקת, אך התמודדה עם תהליכים רגשיים מורכבים הרחק מהבית והמשפחה. למרות הקשיים בקורס הסגור הרגישה שעליה להתמודד עם האתגרים שזומנו לה, לא הרשתה לעצמה להביע חולשה והעזה להתפרק רק בבית, עם הוריה ועל כתפיו של בן זוגה שעודד ותמך. מרגע שאספה את עצמה והחליטה שהיא עוברת את הקורס חל שינוי עצום. היא החלה ליהנות מן הקורס, התכוננה בהתמדה לשיעורים, יצרה קשרים חברתיים טובים והייתה נחושה להמשיך ולסיים בהצלחה.

ביום רביעי שלפני האסון, לאחר ערב שבו שוחררה הביתה לחופשה קצרה, החזיר עמית את טופז, כהרגלם, לבית ספר "ניר" ברמלה, מרכז ההכשרה של השב"ס.

ביום חמישי 2.12.2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכמעט עשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן ועשרות בתים נוספים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א', ובהם טופז.

לקראת הנסיעה לכלא "דמון" שלחה טופז מסרון קצר לאביה: "מקפיצים אותנו לצפון. פרטים בהמשך". היה זה נוסח תמציתי שהיה מקובל בין השניים. בצהריים היא שוחחה עם עמית בטלפון וסיפרה על ההקפצה לכרמל. היא נשמעה לו נלהבת מן המשימה. בשעה שלוש ושמונה עשרה דקות קיבל הודעה ממנה: "הגענו לבית סוהר כרמל, מעבר להר רואים עשן". עמית, קצין משטרה, חשש מהפרות סדר שעלולות להתרחש במהלך פינוי הכלא, ולכן כלל לא שש לרעיון שטופז שלו צריכה להיות חלק ממשימה זו. הוא התקשר ואמר לה שאם היא חשה שנקלעה לצרה, שתתרחק מאזור ההמולה והסכנה, תתקשר אליו ותחכה לו. "אני אבוא דרך האש לקחת אותך", הבטיח לה, והיא השיבה בהודעה: "אל תדאג חמודי". הייתה זו ההודעה האחרונה ממנה.

בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

צוערת טופז אבן-חן קליין נפלה באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). בת עשרים ושמונה בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותירה אחריה בעל, הורים, אחות ואח.

הועלתה לדרגת מישר אחרי נפילתה.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב השב"ס, את עיטור המופת: "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

כתב תת-גונדר ירון זמיר, דובר שירות בתי הסוהר ומפקדה: "טופז, עינייך אש ולהבה. אש נוראית לקחה אותך ממשפחה מדהימה, מבעל מקסים ומחברים אוהבים, ריק גדול וחלל עצום, אבל... בתחושה, בהרגשה, רוחך כאן איתנו. אין דרך ויכולת לשכוח את העיניים, החיוך, הסקרנות, העקשנות, השאיפה למצוינות ומכלול שלם של תכונות המאפיינות אותך. נמשיך בדרכך למצוינות ותמיד נזכור ובעיקר נתגעגע".

טופז מונצחת על ידי משפחתה וחבריה במגוון כתבות, סרטונים ברשת וכן בקבוצה שהוקמה לזכרה בפייסבוק. שני שירים נכתבו לזכרה: האח עדי כתב את השיר "אבל את לא כאן". בעלה עמית כתב לזכרה את השיר "טופי של חיוך", המתאר את אופייה ואת רגעיה האחרונים. השיר הולחן ומבוצע ע"י האמן אייל מזיג.

ברחובות הוקם גן ציבורי על שם טופז, שנחנך ביום הולדתה השלושים. בגן פסל בצורת האות טי"ת ומילות זיכרון: "תמימה וזכה הלכת ולא שבת, יפה וקורנת לעולם נשארת, חיוכך נצור בליבנו לעד".

קבוצת כדורסל נשים של רחובות קרויה על שמה - "מכבי טופז רחובות".

חברת הביטוח "מגדל" ומשפחתה של טופז מעניקות מדי שנה מלגות לזכרה לסטודנטים יוצאי אתיופיה במכללה למינהל, שבה היא למדה.

בצידו המערבי של פארק אדמית שבגליל המערבי, מקום בו אהבה טופז לטייל, נחנך בפברואר 2015 מצפור על שמה. בימים בהירים ניתן לראות מהמצפור את הכרמל, מקום נפילתה.