בן גיטה ונחום. נולד ביום ט' בסיוון תש"ג (12.6.1943) בקבוצת כִּנרת שלחופה הדרום-מערבי של הכִּנרת. אח צעיר לחנה (חנה'לה) ואח בוגר לרפאל (רפי) ולשרה (שרה'לה).

גדל עם ילדי הקיבוץ וידע ילדות מאושרת "של כנרת מלאה מים, של רגליים יחפות, של אבטיחים וענבים, של תירס, של לילות תחת כיפת השמיים ותחת הכילות נגד היתושים מאחורי הבית הצפוני; ילדות של השלוליות בחורף, של הבוץ הכבד והמגפיים השחורים; של הר כנרת, של זרי הכלניות" – כפי שכתב אחד מחבריו הקרובים.

בימי הקיץ הלוהטים של תש"ח, 1948, עת התחוללה מלחמת העצמאות, פונה עם ילדי הקיבוץ ועם שאר ילדי עמק הירדן לחיפה, בזמן שהקיבוץ ספג הפגזות קשות מידי הסורים וחלקים ממנו נהרסו.

בשנת 1950 עלה לכיתה א' בבית החינוך המשותף בקיבוץ דגניה א', כשאת הדרך הארוכה עשה לשם ברגל עם בני גילו – בחמסינים, בגשם ובקור. "אתה זוכר את השלג של שנת 1950?" נזכר חברו, "קפאת מקור. קור, זה לא היה החבר שלך."

היה ילד חברותי ומעורה בחברת בני גילו. "אנחנו תמיד באותו חדר," שחזר חברו בצלאל, "מיטה ליד מיטה. אתה תמיד נינוח, לא בוער לך שום דבר. גיטה הדאגנית מסדרת הכול, חנה'לה אחותך הגדולה ברקע, ואתה – בפיקניק מתמשך. את האמירה 'החיים זה לא פיקניק' קלטנו בגיל הרבה יותר מאוחר..."

בסיום לימודיו היסודיים עבר ללמוד בבית הספר החקלאי "כדורי", אך הבית והעבודה בשדה משכו אותו יותר, לכן ויתר על הלימודים ויצא לעבוד.

בהיותו בן שמונה-עשרה, התקבל לחברות בקיבוץ.

עם גיוסו לצה"ל, בשנת 1961, הוצב בחיל הרגלים ושירת בחטיבת הצנחנים כלוחם. "אתה איתי באוהל סיירים," תיאר חברו תמונה אופיינית מאותם הימים, "כבר חורף וכבר קר. אתה מצטנף לך בתוך שק השינה, על גבי מזרן עבה ודוקרני של סירה קוצנית, כובע סרוג לראשך, סיגריה בזווית הפה ולילה טוב..."

בשנת 1963, כששימש נהגו של מפקד בית הספר לצניחה, היה מעורב בתאונת דרכים שבה נפצע קשה ומפקדו נהרג. יואב הובהל לבית החולים "שיבא" שבתל השומר, נותח בבטנו, וחייו ניצלו. לאחר תקופת החלמה שב לשרת.

עם שחרורו מצה"ל חזר הביתה, לקיבוץ, ונרתם לעבודה. "מהבית ירשת את החריצות, העקשנות, הנאמנות והיושר" – כתב חברו נח, "תכונות אלו, כידוע, אינן מקילות על החיים." בתחילה עבד ברפת ועם העֶגלות, אחר כך שימש נהג המפעיל כלים כבדים במחצבה, ובשנים הבאות עבד כמנהל מתקן הבטון ב"הדר כנרת" – המפעל של הקיבוץ. המשיך נח ותיאר: "הזיכרון מעלה תמונות מעורבבות של מעשים, זמנים וסיטואציות. בכל התמונות אתה רגוע, נינוח ומחייך, או מתרכז כל כולך בביצוע העבודה והמשימה, עם מבט נחוש קדימה. אני זוכר אותך על ה'שופל 922', מעמיס חומר במחצבה שנפתחה זה עתה מעל כנרת; ברפת – עם העגלות, במכון החליבה, וסתם עם כוס קפה. נהג המוביל את תוצרת כנרת לשווקים ושוב במחצבה, בייצור הבטון ושיווקו."

בקיבוץ הכיר את אסתר (אתי), חברת גרעין "עין גדי" של הנח"ל. הם נישאו בשנת 1965, והקימו את ביתם בכנרת. כאן נולדו ארבעת ילדיהם – עומר, אייל, גונן וגלי. היה אבא מסור שטיפח את משפחתו, וילדיו אהבו אותו מאוד והיו קשורים אליו בעבותות.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, גויס למילואים, יצא עם הצנחנים ונלחם בתעלת סואץ בשתי גדותיה.

יואב היה בן קיבוץ מושרש ונאמן למקום ולדרך הקיבוצית. היה חביב על כולם, ונודע בחוש ההומור המפותח שלו ובאִמרותיו השנונות, שנכנסו לפנתיאון. "אהבת את המקום," העידה רותי, חברת הקיבוץ ושכנתו, "אהבת את העבודה – כל עבודה; אהבת את הבית, העצים, את ה'פרלמנט' של יום שישי ברפת, כוס הקפה ביום קיצי מתחת לעץ האלמוגן, שיחות החולין על העבודה, הוויכוחים על הקיבוץ – אלו היו רגעי החסד שלך."

לכל אורך שנותיו בכנרת היה פעיל ומעורב בחיי החברה ותרם לקבוצה כמיטב יכולתו: בשנת 1976 נבחר כחבר בוועדת הריהוט, כעבור שלוש שנים נבחר כחבר בהנהלת בית הספר, וב-1980 נבחר לתפקיד רכז העבודה ועבר קורס בנושא. ב-1985, בעידודה של רעייתו, יצא ללימודי כלכלה ומִנהל במכללת רופין (כיום: המרכז האקדמי רופין) וכיהן שנים רבות בוועדת המשק. נהג לכתוב בעלוני כנרת ולהביע דעתו באסיפות. "הייתה בך יכולת נדירה לקבל כל אדם וילד שנוהג על פי בחירתו ועל פי דרכו," העידו החברים, "אבל תבעת, בצדק, שהדברים יתנהלו ללא זיוף וללא הנחות. זאת הייתה דרכך וכך גם תבעת מאחרים."

בהגיעו לגיל חמישים החליט לעזוב את הקיבוץ. "קיבלת את החלטתך בינך לבינך," כתבה אחת החברות, "כי ככה תמיד הגעת להחלטות. לבד, עם עצמך, כמעט בלי לשתף את הקרובים לך. דאגת לא להסגיר את מכאוביך. רק מעטים חשו בכאבך, בנשיכת השפתיים, בדמעות שמבצבצות בזגוגית העין."

משעה שקיבל את ההחלטה, היה נחוש לבצעה. ב-1992, אחרי יובל שנים בקיבוץ שהיה ביתו, עזב עם משפחתו, ובנה חיים חדשים במרכז הארץ, בחולון. החל לעבוד בהסעות, למד ליהנות מהחיים התוססים שהציעה תל אביב, ושמר על אופטימיות.

בראשית שנת 1997 יצא עם רעייתו לאילת, לחופשתו הראשונה אי פעם בעיר הדרומית. מחלה פתאומית תקפה אותו, ועקבות הפציעה מזמן שירותו הצבאי הכריעו את גופו.

יואב רמשון נפטר ביום ב' בשבט תשנ"ז (10.1.1997), בגיל חמישים וארבע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ כנרת. הותיר רעיה, שלושה בנים ובת, אח ואחות.

ספד לו חברו בצלאל: "יואב, יואבי, אנחנו איתך כאן היום, התאספנו לכבודך, להיות איתך ולו עוד מעט, ללכת לצידך ומאחוריך, בשבילים, בין השמות, בין אבני הדרך של חיינו, ללוות אותך אל מקום מנוחתך, להחזיר אותך הביתה, אל הכרך. ... בשנים האחרונות, כשהחלטתם להקים לכם בית חדש בחולון, המשכנו לשמור על קשר טלפוני בעיקר; פה ושם פגישות קצרות. היו אלה שנים של להתחיל מחדש, לבנות ולהיבנות. שמחתי תמיד לשמוע שאתם שמחים בחלקכם ושלמים עם החלטתכם. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית וממצה עבורך. עייפת אחי, עייפת. ברגעים הקריטיים, ביום שישי האחרון, כשהיית צריך מהר ובחוזקה ללחוץ ולהפעיל את כל בלמי החירום שלך – אפסו כוחותיך. הבאנו אותך חזרה הביתה, חזרה אל מחוזות ילדותנו. ... נוחה בשלום, יואבי, נוחה בשלום."

דברי הפרידה של רותי: "יואב, שכן, חבר. ... עצי האגוז מאחורי ביתנו עמוסי פירות – פרי טיפוחיך. בכל שבת יצאת אל העצים להשקות, לזבל, לדבר אליהם, אולי ללחוש להם את תקוותיך. אולי את חלומותיך? לא דיברת על כאב הפרידה, העזיבה, האכזבה – רק ניתקת מגע. אך אי אפשר לנתק את חבל הטבור שממנו ינקת. ... השתדלת להסתיר רגשותיך, אך מבעד לכאילו אדישות, מבעד לחומה – הייתה בך רכות, הייתה בך פגיעות. שלחת אלינו חוט של חיבה, של חברות. כמעט עשרים שנים היינו שכנים, שכנות נעימה ויפה, עם מעט מילים והרבה יחד. לאחר שעזבתם, בכל פעם שנפגשנו, ראיתי את הניצוץ בעיניך, את הצמא לשמוע, להתעדכן במה קורה אצלנו, 'מה נשמע בכנרת?' הגעתם כמעט אל המנוחה והנחלה. ראיתי בשמחתך, בגאוותך על שהצלחתם תוך זמן קצר, במו ידיכם, לבנות לעצמכם בית נהדר, לחיות ולהתפרנס בכבוד מעמל כפיכם. היית אומר לי: 'החיים מתחילים אחרי הקיבוץ...' כל כך מעט הספקת ליהנות, וזהו..."

יואב הונצח בבית יד לבנים בחולון ובאתר האינטרנט של קבוצת כנרת. בעלון כנרת פורסמו דברים לזכרו.