בן יפה ועמרם. נולד בקריית גת בט' באב תשמ"א (9.8.1981). השני בין שישה ילדים במשפחה – שלושה בנים ושלוש בנות.

גדל בקריית גת בבית מסורתי. תינוק שקט ונוח כדברי אימו, ואביו הוסיף, "רועי התחיל לדבר מאוחר, אבל מרגע שהתחיל לדבר, לא הפסיק". הוא למד בבית הספר היסודי "הרצל" בקריית גת והמשיך את לימודיו בתיכון "רוגוזין" בעיר. רועי אהב ללכת לבית הספר אך פחות אהב ללמוד. "קונדסון לא קטן", סיפרו עליו הוריו, "ילד מיוחד ומקסים שכיבד את המבוגרים, אהב לעזור וכבש את המורים". כאשר נעדר מימי לימודים, נהגה המורה להגיע לביתו, נכנסה לחדרו ואמרה, "קום נסיך, בוא ללמוד, רק תגיע לשיעורים ותשב בכיתה", והרגיעה את הוריו, "אל תדאגו לו, הוא כבר יסתדר בחיים". הוא בורך בזיכרון צילומי יוצא דופן. יכולתו לתמצת חומרים ולסכם שיעורים אפשרה לו לעמוד בכל המשימות והמטלות בבית הספר. את לימודיו סיים בציונים סבירים.

רועי אהב ספורט ובעיקר כדורגל וכדורסל. בנעוריו אהב לבלות עם החברים ועם המשפחה ולטייל בארץ. "כילדים, גם כשרבנו לא יכולתי באמת לכעוס עליו. החיבוק והחיוך שלו המיסו אותי", סיפר אחיו שחר.

האחות לירון סיפרה שהיא ורועי נהגו לבלות יחדיו. הם יצאו עם חברים משותפים לאשדוד ולבאר שבע והסביבה. "הוא היה נוהג לשם ואילו אני הייתי לוקחת פיקוד על ההגה בחזרה, אחרי שכולם היו ב'ראש טוב', ומחזירה אותם בשלום הביתה".

רועי התגייס למשמר הגבול (מג"ב), מרחב דרום. בילדותו נהג לקפוץ בבהלה ולברוח כל אימת ששמע קולות סירנה של מכוניות משטרה החולפות ברחוב, אך בבגרותו גבר על הפחד הישן והצטרף לכוחות הביטחון כמעין סגירת מעגל.

בהיותו חייל צעיר בן תשע-עשרה, מלך הבנות, מחוזר ונערץ, פגש את אשתו לעתיד לירון, תלמידת תיכון בת חמש-עשרה שעבדה בחברת הסעדה ועברה מדי יום ברכב הסעת עובדים במחסום שבו הוא שירת. "בוקר טוב, איזו יפה את בחמש בבוקר", נהג לברך אותה. היא הייתה מסמיקה והוא המשיך לחזר, עד שבוקר אחד ביקש את מספר הטלפון שלה. "אני רוצה לסדר אותך לחבר שלי", התחכם. במילותיו החמות ובחיזורו הכובש הוא היה בעיניה מלך העולם. החייל הבוגר השרה עליה קסם אישי ושידר ביטחון עצמי, ועד מהרה הם נהיו זוג. רועי דאג שתקום בזמן לבית הספר ושתלמד. היא התקבלה במשפחת ביטון בחמימות כבת בית, והוא היה עבור הוריה כבן. "קשר גורלי", היה רועי מכנה את הזוגיות שלהם משום שהם נולדו באותו יום, בהפרש של ארבע שנים. "היינו כמו נשמות תאומות", סיפרה לירון, אך הוסיפה שהם היו שונים מאוד זה מזה, "הוא היה רגוע ומאופק, אני הייתי סוערת. היינו כמו אש ומים".

האב עמרם, אזרח עובד צה"ל, עבד כנהג משאית להובלת טנקים. כמי שעבד כל חייו במסגרת הצבאית הגדולה, עודד את שני בניו הגדולים להיקלט בגופים מסוג זה. ואכן כשנה לאחר שחרורו מצה"ל הגיש רועי מועמדות למשטרה ולשירות בתי הסוהר (שב"ס), עבר את כל המבדקים, התקבל לשני הארגונים ובעידודו של אחיו שכבר שירת בשב"ס החליט להתגייס אף הוא לארגון.

ב-23.9.2003 התגייס לשב"ס. הוא עבר קורס סוהרים והוצב בכלא "אוהלי קידר" כסוהר ביטחון. העבודה בכלא אפשרה לו לחוות חוויות סוערות אך בעיקר לגלות יוזמה, "להגדיל ראש". הוא חש סיפוק בעבודתו והרגיש כי הוא תורם תרומה משמעותית. אחד הסיפורים המדגישים את נכונותו לעזור לאחרים הוא על חבר לעבודה שעקב תפקידו לא הספיק להגיע לארוחות הבוקר בחדר האוכל. רועי, שהיה מגיע לארוחת הבוקר, דאג דרך קבע להכין לחברו כריך משביע ולהניחו במגירתו – מנהג שנמשך לאורך שנים. "אני מעריץ אותו היום והערצתי אותו גם בחייו", סיפר אחיו שחר. "השקט שלו, הגישה הנכונה שלו לחיים ולאנשים, המסר שהוא העביר לאנשים הקרובים אליו – כל אלו תכונות הראויות להערצה". אימו יפה סיפרה, "רק בזמן השבעה ידענו הרבה דברים על רועי, דברים שהוא לא סיפר לנו ובהם לא שיתף אותנו. שמענו סיפורים על העבודה מהחברים. אנשים שהוא עזר להם סיפרו, ואנו שוב הבנו כמה היה צנוע בדרכו".

בהמשך יצא רועי לקורס מש"קים ובד בבד החל לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה. אותו הילד שלא אהב ללמוד – כאשר דבר-מה עניין אותו, לא היה טוב ממנו.

אף על פי שכבר לא הקפיד על חיי דת, לא רחק מן התפילה. "אל תשכח להניח תפילין, רועי", הייתה מבקשת ממנו אימו לפני שיצא לעבודה, והוא היה מרגיע אותה, "אל תדאגי אימא, הכול יהיה בסדר". כשלא הספיק להניח תפילין בביתו, היה עושה זאת בעבודה, מוצא את הרגעים שיוכל להתייחד עם האמונה, ואז לא נתן לאיש להפריע לו.

לקראת שחרורה של לירון משירות בחיל האוויר, נסעו השניים לחופשה באילת, העיר שאהבו. לירון לא חשדה בדבר, אך רועי כבר תכנן הכול לפרטי פרטים: "בואי נלך למצפה התת ימי, מאוד מעניין לראות את החיים מתחת למים", שכנע אותה. מתחת למים ראתה לפתע שני צוללנים שאחזו בשלט שנכתב עליו: "לירון, התינשאי לי?"

חתונתם נערכה באולם "ארמונות לוגסי" שבנתיבות ב-13.9.2006, יום נישואיהם של הוריו. לאחר החופה בירך שחר את רועי וזה אמר לו, "אחי, התחתנתי עם האישה שאני הכי אוהב בעולם, הגעתי ליום המאושר בחיי".

ב-10.2.2008 הצטרפה למשפחה בתם הבכורה עמית. החלוקה בביתם הייתה ברורה – לירון היא אשת המשמעת והברזל ורועי הוא הרך והמלטף. עמית העריצה את אביה, הריחה אותו ולא הרפתה ממנו עד שהייתה נרגעת. הוא נכנע בקלות לחיזוריה של הקטנה, היא המיסה אותו. הוא כינה אותה בשם החיבה "מית מית", והיא נהגה לומר לו, "אבא, אתה יפה".

בקיץ 2010, משנודע לרועי שעתיד להיוולד לו בן, היה מאושר עד לב השמיים. בתחילת ההיריון, עת שהו בבית מלון באילת לחופשה, הסתובב במועדון, בידו כוסית של וודקה רד-בול, המשקה שאהב, ובפנים זוהרות וקורנות פנה לעוברי אורח אנונימיים ואמר, "יש לי בן, תכניסו את זה טוב לראש".

דברים רבים בחייו הקצרים של רועי נבעו מפשטות. היה בו משהו גלוי לכול, בגובה העיניים. תכונות של צניעות, שקט נפשי, איפוק ורוגע אפיינו אותו בצד שמחת חיים אמיתית, חמימות משפחתית, הכרה בטוב ורצון להצליח הן בחיים האישיים והן בפן המקצועי, בדרכו בשב"ס.

תפקידו האחרון בשב"ס היה ממלא מקום סגן מפקד משמרת. לאחר שירות של כמה שנים הוא יצא לקורס קצינים משולב במסלול ייעודי.

רועי ושחר היו קרובים מאוד ובילו שעות בשיחות והתייעצויות בתחומי החיים החשובים – לימודים, צבא, שב"ס, נישואין ומשפחה. שחר סיפר על שיחה משמעותית אחת שנחרטה בזיכרונו שהתקיימה במהלך הקורס, ובמהלכה ביקש ממנו אחיו לדאוג להורים ולשמור על מעיין, אחותם הצעירה. הוא חיבק אותו חזק.

יפה סיפרה על זיכרונותיה מפגישתם האחרונה, "בפעם האחרונה שהיה אצלנו הוא ישב פה ואכל, ואז פנה ללכת. הלך לכיוון הדלת והתעכב. אחר כך חזר ויצא. אז לא ייחסתי לזה חשיבות אבל כיום אני מאמינה שבדרכו שלו נפרד רועי מאיתנו".

במהלך קורס הקצינים נהגו רועי ולירון לדבר מדי בוקר בטלפון במעין שיחת השכמה יומית, שגרה של זוג אוהב. לעיתים היה יוצר קשר גם בהפסקות. ביום חמישי, יום האסון, התקשר ללירון פעמיים. "דיברנו ואני לא הרגשתי כלום" היא סיפרה.

באותו היום בשעה רבע לחמש, אחרי שלקחה את עמית מהגן, הן חזרו הביתה ומצאו אותו מלא אנשים. השמועות פשטו, ואט-אט הגיעו הבשורות המרות על אוטובוס הצוערים שנקלע לשריפה. בשלב זה הוכר רועי כנעדר. "הגוף שלי קפא, התחלתי לרעוד", תיארה לירון. היא התקשרה לכמה בתי חולים בצפון, "ציפיתי שיקרה נס חנוכה".

צוער רועי ביטון נפל באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). ביום זה התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכמעט עשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן ועשרות בתים נוספים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א', ובהם רועי.

בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

רועי היה בן עשרים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית גת. הותיר אחריו אישה הרה, בת, הורים וחמישה אחים ואחיות. זמן קצר אחרי נפילתו נולד בנו ליאם.

רועי הועלה לדרגת מישר אחרי נפילתו.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב השב"ס, את עיטור המופת: "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

על קברו של רועי בחרה לירון לחקוק שורה משיר ילדים ישן שמילותיו שונו: "אבא, הו אבא, חבקני חזק". בלוויה שאלה לירון בהספדה בקול שבור, "רועי, איך השארת אותי לבד?"

כתב לזכרו סגן-גונדר אלי גבאי, סגן מפקד בית מעצר "אוהלי קידר": "עלם חמודות יפה תואר, חיצוני ופנימי. ימים ספורים לפני תחילת הקורס התקבלה ההחלטה להכניסך לקורס הקצינים שממנו לא שבת, החלטה זו תלווה אותי כל ימי חיי. בנך, שכל כך השתוקקת ללידתו, נולד חודשיים לאחר מותך ... השארת חלל עצום למשפחתך הדואבת, לחברים ולעמיתיך. תקוותנו שלאור אישיותך הערכית והצנועה יחנך שירות בתי הסוהר את דור העתיד".

מאז האסון נוהגת עמית בתו לנשק את תמונות אביה ולומר, "אבא חצוף, הוא לא עונה לי", "אני רוצה לישון עם אבא. אימא, תתקשרי לאבא, בא לי את אבא שלי", ובוכה בלילות. היא מצחצחת את שיניה במברשת השיניים של רועי ומשתמשת בבושם שלו.

ליאם, בנם של רועי ולירון, נולד ב-10.2.2011, כחודשיים אחרי האסון, בדיוק שלוש שנים אחרי שאחותו עמית נולדה. חוסר אונים גדול ליווה את לירון בזמן הלידה ובברית, תוגת האבל קורעת את ליבם של בני המשפחה יחד עם ניצוץ החיים החדשים. האב עמרם סיפר, "רועי תכנן שאני אהיה הסנדק בברית, לא ידעתי אם אוכל לעמוד בכך ... יום הברית היה הקשה ביותר בחיי, איני יודע מהיכן שאבתי הכוחות, אני מאמין שרועי הוא שנתן לי כוחות. ישבתי שם ובירכתי מאות אנשים והרגשתי אותו לידי. אני מאמין שרועי היה שם, איתי, איתנו".

אחרי נפילת בעלה התנדבה לירון במחלקת הילדים בבית החולים "אסף הרופא" וחילקה למטופלים ספרים בשמו, זאת משום שבקורס הקצינים בחר רועי להתנדב במחלקה זו במסגרת פעילות התנדבות בקהילה אך לא זכה לכך.

רועי הונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל שהוקמה מול קיבוץ בית אורן, ובאנדרטת חורשת ה-44 בשמורת הר מירון.

באתר פייסבוק נפתחה קבוצה לזכרו, "זוכרים את מישר רועי ביטון ז"ל", והופקו שני סרטונים לזכרו הניתנים לצפייה באתר יוטיוב. אתר אינטרנט לזכרו הוקם במסגרת אתר "עד עולם".