דברי רקע מתוך ספר "נצר אחרון"

פרופ' ישראל גוטמן, יד ושם

תרומת אנשי שארית הפליטה: 

מלחמת תש"ח הכריעה את עתידו של המפעל הציוני וחזון תקומתה של מדינת ישראל. לראשונה הוטל המאבק לקיומו של הישוב ועתידו על הזרוע הצבאית המורכבת מבני הדור הצעיר, ילידי הארץ. נתן אלתרמן כתב ב'מגש הכסף': "אז מנגד יצאו נערה ונער, ואט אט יצעדו הם אל מול האומה... והשניים שוקטים יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'..." דוד בן-גוריון, בדברים על 'קיבוץ גלויות בצבא' בינואר 1949, אמר בין השאר: "הישוב העברי בארץ היה חלוץ העם - גם בבניין וגם במאבק וגם במלחמה. אולם החיל הרב אשר עשה במשך שבעים השנה ובשנה הגדולה הזאת, לא עשה רק בכוח עצמו. בניין הישוב היה תמיד מפעל של שותפות - בין חלוצי העם במולדת ובין העם היהודי בתפוצות. בלי העזרה, הסעד והקשר של העם היהודי כולו לא היינו מגיעים עד הלום - ואף פעם לא נתגלה הקשר העמוק של עם ישראל לארצו כאשר נתגלה בשנת-פלאים זו..".

ועוד אמר: "מלמעלה מחמישים ארצות בכל חמשת חלקי תבל - אירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, מכל העדות והשבטים של עם ישראל המפוזר, מכל השכבות והמעמדות - הגיעו מתנדבים לצבא הגנה לישראל... בצבאנו יש מתנדבים מארצות המזרח ומארצות המערב - כולן הזרימו לוחמים טירונים ומנוסים לצבא השחרור שלנו, צעירים שלא טעמו אף פעם טעם מלחמה ולוחמים ותיקים בכל סוגי הנשק שהתנסו במלחמת העולם השנייה נגד האויב הנאצי, אשר אף הוא איחד את המזרח והמערב; התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית - אלא גם מבחינה איכותית". (דוד בן-גוריון, "יחוד ויעוד" - דברים על ביטחון ישראל, מערכות 1971). בן-גוריון מונה בדבריו אלה אחת לאחת את כל הארצות מהן הגיעו מתנדבים לעזרת חיל היישוב ומצביע על תרומתם של הבאים לא רק מבחינה כמותית, אלא בסיועם האיכותי בתחומי התמחות ספציפיים בחיל האוויר והשריון. יתר על כן, בן-גוריון העלה על נס את העובדה שבחישול הצבא "נתגלם החזון ההיסטורי" וגל המתנדבים פילס דרך ל"חזון קיבוץ הגלויות".

לאחר מפגש עם אנשי שארית הפליטה סמוך לקץ מלחמת העולם השנייה, במחנות שבדרך ההעפלה בגרמניה, הסתייג בן-גוריון בתוקף מהחששות שהביעו שליחים אחדים מן הארץ נוכח זרימת העלייה ההמונית הצפויה של ניצולים, העלולה לדעתם לפגום בסטרוקטורה האנושית של חברה ארץ-ישראלית. הוא נתן אמון בשארית הפליטה וראה בה ראשית קיבוץ הגלויות אחרי החורבן באירופה. לכן תמוהה התעלמותו ממשקל גיוס הניצולים, תרומתם וקורבנם במלחמת העצמאות בדבריו התמציתיים אך המהותיים על "קיבוץ גלויות בצבא".

לפי הנתונים שריכזה פרופ' חנה יבלונקה בספרה 'אחים זרים: ניצולי השואה במדינת ישראל 1948 - 1952' (הוצאת יד בן-צבי ואוניברסיטת הנגב תשנ"ד) מספרם של אנשי שארית הפליטה שגויסו במסגרת הגח"ל היה למעלה מ-22,000 מגויסים במלחמת העצמאות, בו בזמן שהיחידות הקרביות של הצבא מנו כ-60,000 חיילים.

בכרך השלישי של 'תולדות ההגנה' בעריכת יהודה סלוצקי (הוצאת עם עובד, 1973) נכתב ש"הפעולה המאורגנת (של שליחי ה'הגנה' ומדריכים מן הישוב בריכוזי הניצולים באירופה) התחילה במרס 1948. עם תום אמוניהם, שנמשכו כשלשה-ארבעה שבועות, היו המתגייסים עוברים למחנות מעבר ומחכים לתורם לעליה... בסוף יולי עברה הפעולה למשלחת צה"ל. בחמשת החודשים מרס - יולי יצאו את הבסיס במרסיי 7,467 מגויסים, מאיטליה - 2,464, 2,826 עלו מארצות הדנובה... 1,200 מהם במרסיי ובאיטליה והשאר - בפולין, צ'כיה, גרמניה, הונגריה וארצות אחרות... גם במחנות קפריסין נמשך במרץ האימון הטרום-צבאי של המועמדים להעפלה ולעליה בגיל הצבא, על מנת שיהיו מוכנים להצטרף מיד עם בואם לארץ ליחידות ה'הגנה' הלוחמות. אנשי גח"ל, שחלקם במערכה החל להתבלט יותר ויותר רק בקיץ תש"ח (1948), הביאו עמם את רוח גבורת הייאוש של מלחמת הגטאות ואת אווירת הלחימה הפרטיזנית. הנשלחים ליחידות נוער ארץ-ישראלי מובהקות, כגון ליחידות הפלמ"ח, חסרו לרוב את ידיעת השפה העברית, אבל הצטיינו כלוחמים אמיצים".

ספרות דור הפלמ"ח העוסקת במלחמה, בגילויי אחווה, בגבורה ואובדן בקרבות תש"ח, מוקדשת במלואה לבני הארץ. חיילי הגח"ל מופיעים בה לעתים בצבעים אחידים והגוון הזלזלני המתלווה להם אינו מחפה על אותות ההתנשאות. והרי תקומת המדינה והניצחון במלחמת העצמאות נעוצים, בנוסף לאפוס בניין היישוב ומאבק הלוחמים הנחרץ והאיתן שקם מתוכו, גם בתמיכת גורמים בינלאומיים והתייצבות יהודי הפזורה למאבק. ספק אם ההחלטה בעלת המשמעות הבינלאומית באומות המאוחדות מי"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947), שאישרה הקמה של מדינה יהודית עצמאית זעירה וללא ירושלים בשטחי ארץ-ישראל, יכלה כלל להתקבל ללא הבשלת מודעות הפשע ללא תקדים של רצח העם היהודי בלב אירופה הנוצרית במלחמת העולם השנייה. לאסון ושבר הנורא הזה שפקד את יהודי אירופה הייתה גם השפעה מעוררת וחודרת, המסמנת מפנה בגילויי סולידריות ותחושת שותפות של בני העם היהודי עם היישוב מצד הציבורים היהודים המפוזרים שלא נפגעו ישירות מההתפשטות והכיבושים הנאצים.

מקום ייחודי נודע בתהליך מורכב זה לשארית העם היהודי מארצות החורבן - מאות אלפי יהודים מתוך המיליונים הרבים ששוחררו ממחנות הריכוז ועבודת הכפייה, ששבו מגירוש וטלטולים בעומקה של ברית המועצות, או נותרו מיותמים בארצות הכיבוש ובארצות הגרורות של הרייך השלישי הנאצי. רבים מאלה ששוחררו במחנות בגרמניה ואוסטריה סירבו לחזור לארצות מוצאם משום שידעו שלא נותרה שם נפש חיה המצפה להם.
אלה שחזרו מברית המועצות, משוחררי המחנות על אדמת פולין וכן פרטיזנים שיצאו מיערות, נחשבו בידי רבים במקום כזרים בלתי רצויים שידרשו החזרת רכושם. אחוז מבין הניצולים נרצח במסע הפרעות האנטי-יהודיות של כנופיות הימין הלאומני.

מועקת העבר וקדרות היגון של הניצולים, אחד ממשפחה ושניים מעיר, הניעו אותם להחליט שלא להתמקם מחדש בארצות בהן שכן ביתם בעבר ולדחות הסיכוי למקלט בארצות הגולה האחרות. הציונות שלהם נבעה מעוצמת הייסורים והעוינות מסביב שהפנימו. בתנועת ה'בריחה' הם נעו בשיירות על דעת עצמם דרך גבולות ומכשולים לעבר אוסטריה, גרמניה ואיטליה, בנתיב המוביל לעלייה לארץ ישראל. המוסדות הבינלאומיים כגון אונר"א והצבא המנצח השתדלו להחזירם לארצות מהן באו, על מנת להנהיג במהירות ויציבות, אך מאמציהם עלו בתוהו. הניצולים שלמדו הדרגתית להתרגל לאוויר החופשי עמדו בתוקף על רצונם להבטחת עתידם. הם חשו ברובם שרק בארץ, בקרב יהודים, יעלה בידם לרפא את פצעיהם, להקים משפחות ולנסות להיות בני אדם שווים השייכים לכלל.

הפגישות והמגע שהיו לניצולים עם אנשי החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה) הארץ-ישראלית והשליחים מהארץ היו לחוויה מעודדת ולעתים מלהיבה. אך את מהלך חייהם הצטרכו לעצב בכוחות עצמם. חלק מהם יצרו קשרים עם בני משפחה בארצות הברית או באמריקה הלטינית, השיגו באמצעותם אישורי כניסה לארצות רחוקות ובחרו בדרך הגירה. אך הרוב המכריע דבק בהחלטיות בעלייה ארצה. שערי הארץ היו נעולים בהחלטת הממשל הבריטי, שדבק במדיניות המונעת תנועה חופשית של יהודים לעבר הארץ גם אחרי השואה. מסע ההעפלה הבלתי לגלית כלל היאבקות האוניות הגדושות אדם, כמו 'אקסודוס', שחתרו בניגוד לגזירות הבריטים לחופי הארץ אך הוחזרו ממנה, יצאו או גורשו לקפריסין ונכלאו במחנות בנוסח בריטי. המאבק על הזכות לעלייה חופשית שהתנהל בארץ, מאבק אותו קיימו הניצולים בגופם, הוא פרק חשוב בתקופה של תמורות עזות בעולם ובדרכו של העם לייסוד המדינה.

ב-1948 עלו ארצה כ-119 אלף עולים, למעלה מ-80% מהם (102,500) נמנו על אנשי שארית הפליטה. זרם עולים זה נבדל מגלי העולים הקודמים בכך שהגיעו לארץ במלחמה, הגיעו בקבוצות או חבורות נאמנות למשימה של התחדשות העם בארץ והנחת יסוד למולדת של העם היהודי. בתקופה מאוחרת יותר הגיעו משפחות מארצות אירופה שמחמת נסיבות הזמן והמשטר בחרו בהגירה לארץ. שארית הפליטה הם בעיקר מקבץ של אנשים בודדים חדורי טראומה, שהיה עליהם להסתגל מחדש למנהגים ולנורמות חיים אלמנטריות, לחיי ציבור ועבודה של אנשים חופשיים. המפגש וההתחברות של תושבי הארץ עם אנשים שהגיעו מארצות החורבן עורר בקרב הישראלים הוותיקים חמלה, אך גם אי-ודאות ותחושת חרדה. מתוך פרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע ששארית הפליטה הסתגלה, עברה שנות מבחן ומצוקה, אך עם הזמן נטמעה ברקמת החיים הכללית והייתה, לא בלי אכזבות וזיכרונות מכבידים, לחלק אינטגרלי של הנוף האנושי במדינה, שממאות אלפים הגיעה לממדים של בית למיליוני יהודים.

את ציפיותיהם של אנשי שארית הפליטה כעולים מילאו שתי שאיפות כמוסות: הזדהות עם המדינה הנובטת, וחלום הססני על עתידם כשווים עם שאר אזרחי המדינה. חלקם פנו לערים, רבים יחסית התיישבו בקיבוצי ספר שליוו את המאבק על גבולות המדינה, ואחרים נכללו ביחידות גח"ל או גויסו לצבא. פעמים רבות הם נשלחו, ימים ספורים אחרי שדרכה רגלם על אדמת הארץ, לקרבות קשים, וקרב לטרון הוא רק הדוגמה הידועה ביותר. בעיצומה של המלחמה הועלתה השאלה של ביטול גיוסם של מי שהם בנים יחידים למשפחותיהם ליחידות קרביות. הנושא הרגיש נדון בהרחבה ושחרורם של בנים אלה לא מומש במלואו, גם מתוך כך שרבים מהלוחמים סירבו לנטוש את יחידותיהם. ברור שהקושי בהכרעה התמקד ביסודו בעובדה שעצם העימות המלחמתי היה למאורע החורץ את העתיד של היהודים בארץ. עם זאת לא ראו, כמדומה, בשארית הפליטה בנים יחידים של קיבוצים יהודים גדולים בארצות אירופה, והפנייה לשחרור של ילדי עליית הנוער, שמצבם הפיזי והנפשי חייב התחשבות מיוחדת, לא אושרה. יש לזכור שהוויכוחים וההכרעות נתקבלו בצל מאבק ומתחים קשים, וגם התמונה ההיסטורית הייתה עדיין מעורפלת ולא מובנת עד הסוף.

במציאות בה אנו חיים היום חובתנו לציין ולתת ביטוי וזיכרון הולם, הבא מעומקי הלב, לשארית הפליטה בכלל, ובייחוד לאלו שנפלו והיו לחיילים אלמונים, ללא הורים ואחים, לעתים ללא קרובים וללא איש שהכירם בארץ.

 

פרופ' חנה יבלונקה, אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב

ניצולי השואה במלחמת העצמאות:

הנוכחים שנפקרו מהזיכרון.

שירו של המשורר נתן אלתרמן 'מגש הכסף' הוא מהשירים הקאנוניים בתרבות הלאומית הישראלית, זו שציינה את ניצחון הישראלים במלחמת העצמאות. וכך נכתב בשיר, בין היתר:

"אז מנגד יצאו
נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה...
עיֵפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים...
אז תשאל האומה, שטופת דמע-וקסם.
ואמרה: 'מי אתם?' והשנים שוקטים,
יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נִתנה מדינת היהודים"...

בספר הזיכרון האישי של אברהם אביאל, ניצול גטו ראדון, מי ששירת במלחמת העצמאות בגדוד השישי של הפלמ"ח, נכתבו על ידו הדברים הבאים:

בנוטלו את תרמילו, חש לרגע, כי הנה שב אליו תרמיל נדודיו - חברו הטוב שליווה אותו בנאמנות כל אותה דרך ארוכה עד בואו הלום. בהתפכחו, הרהר, מה שונה תרמילו הנוכחי מקודמו. בימים ההם עזב את ביתו שעלה בלהבות לבלי שוב, כדי להציל את חייו - כדי להישרד. עתה יוצא הוא כדי להרחיק את האש מביתו, כדי להגן על בית חלומותיו, למען יהיה לו לאן לחזור. בימים ההם לא נותרה עוד נפש חיה בביתו הבוער, עתה הותיר אחריו חיים המקפלים בתוכם תקוות דורות, מאווייו האישיים, שיש בהם כדי להצמיח חיים חדשים על אותו גזע כרות ראש, שהחיים נגדעו ממנו.
בין שני הקטעים הללו מפרידות כמה עשרות שנים ומפרידים ביניהם גם כמה וכמה מרכיבים מהותיים. בעוד קולו של אלתרמן הוא קולו של הממסד שהעלה על נס את 'הנעורים העבריים', הרי קולו של אביאל הוא קול מהשוליים, קולם של הניצולים: עולים חדשים שזה מקרוב באו, ונטלו חלק במלחמת העצמאות, מבלי שתרומתם נרשמה בתודעה. יתר על כן, בעוד הגישה הרווחת בכתובים ביחס אל העולים הניצולים הלוחמים היא גישה אינסטרומנטלית, המתבוננת בלחימתם מתוך הפריזמה של צורכי היישוב, הרי סיפורם של הניצולים מדגיש חזור והדגש את תחושת השליחות שליוותה את התגייסותם, כמו גם את המרכיב האידאולוגי בהיחלצות למלחמה.

על תחושה זו העיד גם נחום שדמי, מי שהיה מפקד ה'הגנה' באירופה:

יכול אני לציין את ההתלהבות העצומה שהקיפה את כל הפליטים אחרי ההחלטה [על חלוקת ארץ ישראל]... בבואי לשם פנתה אלי משלחת בשאלה אם אפשר להתגייס לשורות ההגנה ולצאת להילחם בכנופיות, ובאופן ספונטאני פרץ רצון הפליטים במחנות ובקבוצים להיות שותפים למאבק הישוב...

למעלה משני עשורים לאחר הקמת המדינה עדיין נפקד כמעט לחלוטין מקומם של העולים הניצולים ממיתוס הגבורה. מיתוס זה יוחס, באורח בלעדי כמעט, למה שכונה 'דור תש"ח'. אפילו כיום, בחלוף כמעט שישה עשורים, בולט היעדרה של אנדרטה לזכרם של העולים הניצולים שנפלו במלחמת העצמאות, או למצער לזכרם של נופלי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ). רק לאחרונה, בשנת 2003, הוחל במסע הארוך לתיקונו של עוול היסטורי זה עם חנוכת האנדרטה בהר הרצל, אנדרטת 'נצר אחרון' לזכרם של ניצולי שואה שנפלו במלחמת העצמאות ואשר היו נצר אחרון למשפחותיהם.
מצב זה הינו, קודם לכול, פרי התפיסה שהשתקפה בשירו של אלתרמן ואשר חוזקה ברשתות החברתיות המרכזיות, שתמכו בטיפוח מיתוס הצבר הלוחם - נושא עַמו עלי שכם. לעולים הניצולים, שזה מקרוב באו, לא היו מטבע הדברים רשתות שכאלה, בוודאי שלא בעת ההיא. לכך יש להוסיף את התפיסה שרווחה בארץ אודות ההבדלים שבין הנוער המקומי ליהודי אירופה, תודעה שקנתה לה אחיזה כבר קודם לשואה אך הועמקה בעטיה. היטיב להגדיר הלך רוח זה יוסף וייץ, בהגיבו ביומנו על נפילת בנו של יוסף שפרינצק:

כאילו רעם הממני, דוד שפרינצק! אני מהרהר על כל הבחורים ההולכים, ההולכים לבלי שוב וכשעצבי גובר עד כדי מחנק עולות מאליהן תמונות אחרות של אותם ששת המיליונים שעברו באש ובייסורים ונספו בחרפת מוות. ואילו קרבנותינו קרבנות גבורה הם, חבלי לידה של עם וארץ.
הדרמה הגדולה המקופלת במצב דברים זה נעוצה ברוחבו ובעומקו של הפער שבין התדמית לעובדות. בשנים האחרונות, עם פתיחת הארכיונים ופרסומם של ספרי זיכרון ומחקרים, מתחילה להתבהר לאיטה תרומתם המכרעת של הניצולים למלחמת העצמאות.

מבוא זה מבקש להציב יד לתרומה זו.

המִספרים

כמה ניצולים השתתפו במלחמת העצמאות?

לוחמי מלחמה זו הורכבו משלוש קבוצות: צברים שמנו 22,100 איש; עולי השנים 1940 עד 1947 (רובם ניצולים שעלו בשנים 1947-1945), שמנו 23,800 איש; ועולי 1948 (מרביתם אנשי הגח"ל) שמנו 21,755 איש.

משמעותם של המספרים ברורה: כשני שלישים מהלוחמים היו עולים חדשים, מרביתם ניצולי אירופה. באורח טראגי שיעורי הנופלים בקרב העולים לא נפלו אף הם מאלה של הצברים. מבין הצברים נפלו בתש"ח 1,239 לוחמים, מבין עולי 1947-1940 נפלו 1,170 ומבין עולי תש"ח - 292. פירושם של מספרים אלה הוא שגם במחיר בו נקנתה הארץ לא נגרע מקומם של העולים הניצולים.

הפעולה המאורגנת הראשונה של גיוס הניצולים בארץ נעשתה בגיוס הפרטיזנים, בשלהי 1947. מדובר בפרטיזנים 'בודדים' (שלא עלו בקבוצות) שחיו בערים. פעולה זו הולידה את מחלקת הפרטיזנים שהייתה שייכת לגדוד ב', פלוגה ט', בחטיבת 'גבעתי'. מפקדה הצבאי היה יצחק דיבון (דווידזון) ומנהיגה המוסרי היה שמחה רטהויזר (רותם) הידוע בשם קז'יק, שבעברו השתייך לארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. מחלקת הפרטיזנים עברה את טבילת האש בקרב על בית הקק"ל בצומת בית-דגון, קרב שהסתיים בניצחון ה'הגנה'. הייתה זו פעולה מצומצמת ומתועדת אך מעט.
מרבית הניצולים גויסו באירופה, בעיקר במחנות העקורים, מקרב העולים ארצה ובעיקר מקרב עולי 1947-1945, ובמחנות המעצר בקפריסין. עם גיוסם הם צורפו בעיקר ליחידות ה'הגנה' והפלמ"ח. רובם המוחלט שירתו כחיילים קרביים.

הניצולים כלוחמים ומקומה של השואה במיתוס הגבורה

שאלת איכות הלחימה של הניצולים הייתה קשורה קשר הדוק לראיית השואה בשיח הציבורי באותן שנים. מקומם של אירועי השואה נפקד מעיצוב מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות. בהתאמה, וכתוצאה מראייה כוללת זו, נגזר אף היחס לניצולים כלוחמים. בגל הכתיבה ששטף את ישראל לאחר מלחמת העצמאות יוחדו אך משפטים קצרים לתיאורם של הניצולים כלוחמים. לדוגמה, ב'ספר ההגנה' נכתבו הדברים הבאים: אנשי הגח"ל, הביאו עמהם את רוח גבורת היאוש של מלחמת הגטאות ואת אווירת הלחימה הפרטיזנית. הם הצטיינו כלוחמים אמיצים. במקום אחר ניתן למצוא ציון קצר של העובדה כי רבים מהם הצטרפו לכוחות הלוחמים מיד עם עלותם לארץ. שתי מסקנות חשובות עולות מנתונים אלה: האחת - כי ביצירת מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות היה מקום לשואה רק בכל הנוגע למרד הגטאות וללוחמת הפרטיזנים. האחרת - כי מלחמת העצמאות נתפסה קודם לכול כמלחמתו של הנוער הארצישראלי, שלתוכה נשתלב העולה הניצול.

אחת הדוגמאות להמחשת המסקנה הראשונה היא בצו ההתייצבות ל'מפקד לשירות העם'. סיומו במשפט: ממודיעין ויודפת מחומות גטו ורשה וממחנות נדחינו, מספוני 'חנה סנש', 'יציאת אירופה' ומאדמת האבות עולה וגוברת הקריאה האחת: החלצו לשרות העם!

כל התקדימים ההיסטוריים המוזכרים בצו הם כאלה שבהם התנגדו היהודים לאויביהם בכוח הזרוע. במלאות חמש שנים למרד גטו ורשה, ב-16 באפריל 1948, פרסם 'במחנה', עיתון חיילי צה"ל, גילוי דעת: יש איזו קרבה מיוחדת לקרב גטו ורשה בתוכנו... עם וצבאו - הנתונים בקרב. אך מה גדול השונה והמפריד. לנו סיכוי לניצחון... וניצחוננו פרושו עם עצמאי וחופשי מעול. ניצחונם בגטו - היה למות בכבוד בנשק ביד ולא כצאן מובל לטבח.

באמירות אלה עוגנו כל המיתוסים של מלחמת העצמאות: עמידה נחרצת מול אויב, עם נשק ביד ועד הסוף. מובן שבראייה כזו רק למרד הגטאות וללחימת הפרטיזנים היה מקום ביצירת מיתוסי הגבורה. ואם לא די בכך, הרי שתפיסת השואה באותה עת לקתה גם בדיספרופורציה. היה נדמה כאילו אין הבדל מספרי בין הנספים בשואה לבין אלו שאחזו בנשק.

מרבית הניצולים שעלו לארץ בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה לא היו בין שורות הפרטיזנים ולא נמנו עם לוחמי הגטאות. מפגשם עם הצבא העמיד בפניהם מיתוס גבורה, שלעומתו נחשב ניסיון חייהם שלהם נחות ובלתי הולם. לפיכך, ראו רבים מהם בהשתתפות במלחמת העצמאות זכות גדולה שהוענקה להם על ידי בני הארץ, הזכות ל'נקמת התקומה' - נקמת כבוד היהודי האחרון.

במקורות רבים ניתן למצוא הד לעובדה שהמלחמה נתפסה קודם לכול כמלחמתו של היישוב ושל הנוער הארצישראלי. אחד מהם הוא בדברי בן ציון דינור, שר החינוך, במפגש הסופרים עם דוד בן-גוריון: ניצחונות הצבא, שהנוער שלנו מילא בהם תפקיד עצום, החדירו בנו מעין הרגשה של עליונות...

דמותו של הניצול כלוחם נשתרבבה גם לוויכוח הציבורי בנושא הקמת צה"ל וחובת הגיוס הכללי. בדבריו בפני ועדת החמישה (ועדת שרים לבירור המשבר בפיקוד העליון בהפוגה הראשונה) תיאר יגאל ידין את ליקוייהם של העולים המגויסים, כפי שהדבר בא לביטויו בקרב לטרון: נפלו אנשים עם ניצרות סגורות. החומר האנושי של החטיבה הצריך כמה ימים לעכל אותם. ישר מהאנייה הלכו לקלט... יחידה זו נלחמה עוד הפעם ושוב לא השיגה את המטרה וזאת בגלל דבר פשוט. האנשים ברחו ברגע המכריע. חיל הרגלים ברח... בגלל סיבה פשוטה. הוא לא היה מאומן, לא ידע להילחם. הוא מוכה מהרגע הראשון שהלך ללטרון. זה היה בשבילו גיא ההריגה.

קרב לטרון נעשה סמל לניצולם הציני של החיילים ניצולי השואה בידי בן-גוריון. ואולם העובדות ההיסטוריות מורות בבירור כי אין כל שחר לראייה כזו של פני הדברים. הוויכוחים המרים בנושא קרבות לטרון קשורים בעיקרם לעימות סביב הקמתה של חטיבה 'שבע' ומינויו של שלמה שמיר, איש הבריגדה לשעבר (מהמתגייסים לצבא הבריטי - לא איש פלמ"ח), למפקדה. היה זה פן נוסף במאבק בין בן-גוריון למפ"ם. העובדות היבשות הן: כ-95 אחוזים מכלל העולים שהוצבו לחטיבה שבע התרכזו בגדוד 72 בפיקודו של צביקה הורוביץ. גדוד זה איבד 43 חיילים בכל קרבות לטרון. מתוכם היו 15 עולים. בנוגע לטענה לפיה החיילים העולים נשלחו לקרב בלא כל אימון, הרי לכ-16 חיילים מכלל העולים שהוצבו בגדוד 72 הייתה הכשרה צבאית קודמת. התיאור הסכמטי בדבר רמת לחימתם של העולים, בהקשר של לטרון דווקא, היה בו משום הטלת דופי מכלילה. יתר על כן, בנסיבות שנוצרו בשדה הקרב, גם החייל הארצישראלי המאומן ביותר כנראה שלא יכול היה להושיע.

שאלת איכותו של הניצול העולה כלוחם עלתה לדיון ציבורי גם בפולמוס שעורר מחזהו של יגאל מוסינזון, 'בערבות הנגב'. בן-גוריון זימן אליו את שחקני המחזה ואמר בזעם: פה ישנם שלושה אנשי קיבוץ ומאידך שלושה אבק אדם. אבק אדם החיילים שלא בנו את הבית. החיים בלי שם. אפילו לא טרח [מוסינזון] לכנות אותם בשמות. והחיילים האלה מדברים יידיש... החיילים לא עשו דבר במלחמה זו... היו חיילים שנלחמו, גח"ל לא נלחם...

מעבר לשיח הציבורי ניסו גם ברמה המוסדית לבדוק את איכותם של המגויסים הניצולים באופן מפוכח יותר ורגשי פחות. ב-7 במאי 1948 נשלח מכתב מאכ"א לחטיבת 'גולני' ולחטיבת 'גבעתי', שעיקרו: ניסיון ללמוד את הבעיות הקשורות בהשתלבותם של העולים החדשים בכוחות המגן. שאלה ד' נוסחה באופן הבא: משנכנסו לפעולה באיזו מידה הוכיחו את יעילותם?

בכל ההערכות שהתקבלו הודגשה בעיית השפה. האימון צריך להיעשות בעזרת תרגום ליידיש, דבר המוסיף כ-20 אחוזים לזמן האימונים. לגבי יעילותם בשדה הקרב - ההערכות שונות ומגוונות, ויש לזכור שהן היו ראשוניות בלבד. היו בהן חיוביות כמו: ישנו הרושם שיהיו יעילים בהחלט בשעת הפעולה. היו הערכות בינוניות: בא צבי הורוביץ מפקד גדוד של חטיבה 7: גדוד של יפתח, מורכבים מאנשי קפריסין שרוצים להילחם ואינם יודעים, ומאנשי א"י שאינם יודעים ואינם רוצים להלחם. היו גם הערכות ביקורתיות: לא הוכיחו את עצמם בפעולות. להיפך, היו מקרים ואנשים הסתלקו (רמות). התברר שפחדו ועצביהם נהרסו במחנות (לפי דבריהם). באשר לכל אלה חשוב לשים לב כי הם מתייחסים לעולים הניצולים שעלו במסגרת הגח"ל. רבבות הניצולים שעלו בשנים 1945 עד 1947 נתפסו כבר כחלק מהיחידות אליהן השתייכו, ונבחנו באותן אמות מידה כמו ה'צברים'.

סוגיית אימונם של הניצולים עלתה שוב ושוב לדיון, במיוחד בחודש יוני, בעת ההפוגה הראשונה. בפגישת המח"טים עם הפיקוד העליון טען אורי יפה כי להוציא יחידה לקרב לאחר שלושה ימי אימונים פירושו להוציא עדר כבשים לבית מטבחיים. לעומתו, טען שלמה שמיר כי אפשר להכניס למערכה גם אנשים שלא קיבלו אימון: לא היה אף יום אחד של אימון והכנסנו אותם לא כפלוגות אלא כבריגדה והיה קרב קשה מאד. לא היתה בריחה. כן דובר בפגישה הזו על הצורך לצרף יחידות מעורבות של מאומנים וחדשים: העולה בתוך יחידה ותיקה נהפך מהר יותר ללוחם.
צורכי הקרב היו חזקים יותר מכל השיקולים הללו ובמשך כל השלבים המכריעים של המלחמה המשיכו לשלוח עולים חדשים לקרב בלא אימון מספיק. בהקשר זה חשוב לציין כי גם רמת האימונים של הנוער שגויס מהארץ הייתה לקויה ביותר. עדות לכך במכתבו של בן חור, ראש אגף ההדרכה, מה-28 באפריל 1948, בו מתח ביקורת קטלנית על רמת האימון הניתן למפקדים בעלי מקצוע ולטירונים המגויסים למלחמה. כלומר, היה פה ליקוי כללי.

באוקטובר 1948 פרסם צה"ל דוח על הגח"ל שמסכם חצי שנת היכרות תחת אש הקרב. הסיכום מאלף: נסיון פלוגות גח"ל שאומנו ונשלחו הוכיח שמגויסי הגח"ל יכולים להוות תגבורת מעולה.

גם ב'ספר הפלמ"ח', ביותר מדיווח אחד, מובעת הערכה לאיכותם של החיילים הניצולים - לעתים, כפי שמובהר, בניגוד לציפיות המוקדמות. הדבר מתבטא, למשל, בתיאור הקרב על ביר עסלוג' שבו נלחמה הכשרת חזאלה: זו הורכבה כולה מילדי גולה מפולין שנאספו לאחר המלחמה מבתים של גויים, וגילם הממוצע היה 17. אנשי הפלמ"ח התלבטו וחששו להוציאם לקרב גם בשל גילם וגם בשל התפתחותם הגופנית, שנפלה מ'צברים בני 14'. אך כפי שאומר הכותב: אלה היו לוחמינו, אחרים לא היו והם נשלחו לביר עסלוג' והחזיקו בה בגבורה בהדפם את גלי ההסתערות המצרית. במקום אחר מתאר איש פלמ"ח את התרשמותו מהחיילים הניצולים לאחר שנלחם עמם: היו ביניהם הרבה בחורים טובים למרות כל הצרות ושבעת מדורי הגיהנום ההיטלראי שעברו עליהם... במהירות התבוללו רבים מהם בינינו הצברים. היו לפלמחניקים ממש. כמונו לכל דבר. במשפט זה יש כדי להבהיר את סוגיית הפער שבין הדימוי של הניצול כלוחם ואף הזלזול בו, לבין העובדה שכלוחם בפועל הוא לא נפל מהארצישראלים. מרגע שנטמע ביחידה הלוחמת הוא הפך לחלק ממנה. מי שקיבל את כבוד הניצחון הייתה החטיבה. היות שזו זוהתה מקדמת דנא כארצישראלית, נשתרשה ההכרה בדבר מרכזיותם של בני הארץ הצברים בניצחון תש"ח.

מוסיף ומבהיר את סוגיית הפער גם נתן שחם, שעמד על הראייה הסטראוטיפית שבה ראו בני הארץ את הלוחמים הניצולים: לגבי הלוחמים [הניצולים] הרשה לעצמו כל אחד לומר דבר של פסקנות על פי המקרה הראשון שנזדמן לו, אך הוא מעולם לא ראה את מעשיהם אלא בפרופיל, ובדיוק כשם שהיו אז בגרמניה [במחנות העקורים], כך היו עתה בארץ - צלליות.

במלחמת העצמאות לא הוענקו צל"שים, פרט לעיטורים ל-12 'גיבורי ישראל'. עם זאת נצברו בתיקי ארכיון צה"ל המלצות רבות לעיטורים. יהושע בר-יוסף ליקט מאלו מאה סיפורי גבורה בולטים. אין ספק כי אילו הוענקו צל"שים, היו אנשים אלה זוכים בהם. מתוך המאה כעשרים סיפורים קשורים בחיילים ניצולי השואה. אלה הם סיפורי גבורה, השמים לאל את ההערכות הנמוכות אודות איכות הלחימה של העולים ובעיקר אודות המוטיבציה שלהם.

בפולמוס שנזכר לעיל סביב המחזה 'בערבות הנגב' עמד ניצול גטו וילנה אבא קובנר בראש חזית הלוחמים במחזה. הוא פרסם גילוי דעת מ'בית גבעתי' ל'בית הבימה': על שלושה דברים במחזה 'בערבות הנגב' אין לעבור כי הם בבחינת נזק חמור לחינוך הדור... איך לא נרתעה יד המחבר והבמאי מלעצב דמות מעליבה כזו של איש הגח"ל? ועל מזבח סממנים בימתיים מפוקפקים אבד השיעור הגדול של קליטה רוחנית אשר נעשתה ברב אהבה ומסירות בחטיבה הלוחמת. עזבנו את הבית - יצאנו לליל מערכה אכזרית - אל ישיבו אותנו אל במת הבית אלא באור של אמת.
יעברו כמה עשרות שנים עד שהניצולים החיילים יחלו להיכנס לאיטם לתוככי מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות. לאור העובדות, מקומם הראוי הוא בוודאי בליבת המיתוס הזה.

תנצב״ה